האבל העמוק שלנו על הנופלים איננו חולשה, אלא עוצמה

הבוקר התבשרנו בבשורות קשות ביותר: 21 לוחמים נפלו בתקרית אחת בלחימה ברצועת עזה, והלב של כל עם ישראל שותת דם.

החלל שנפער עם מותו של אדם מורגש בראש ובראשונה אצל אוהביו, קרוביו ומכריו. אולם, נפילתו של חייל הלוחם להגנת ישראל אינה אירוע פרטי בלבד. היא גם אירוע לאומי. עם כל בשורה קשה על חייל שנופל או נפגע, הלב של כל אחד ואחד מאתנו מתכווץ בצער ואנו מרגישים כאילו פגעו בנו עצמנו. חיילים אלו מייצגים אותנו, את עם ישראל כולו, וכל אחד מהם הוא שגריר של כל העם. פגיעה בהם היא פגיעה בנו.

בימים אלו, אור וחושך משמשים בערבוביה. מצד אחד, אנו זקוקים לחיזוק ולעידוד, ולשם כך מבקשים להתמקד בסיפורי גבורת הלוחמים ולשאוב תעצומות נפש מעוז הרוח שלהם ואמונתם בצדקת הדרך. מצד שני, הכאב על הנופלים אינו נותן לנו מנוח ואנו חשים צורך עמוק להרכין את הראש ולהתאבל. כיצד אפשר להתנהל עם שני רגשות סותרים אלה?

רבים מתארים כי ביקור אצל המשפחות השכולות נוטע בהם דווקא חיזוק. הם מגיעים לנחם בשפה רפה, בלי לדעת מה אפשר לומר לאב ואם שהרגע איבדו את היקר להם מכל, ויוצאים מנוחמים ומחוזקים משנכנסו. אימהות חזקות כלביאות אינן מאפשרות לאבל לרפות את ידיהן, אלא להפך, מחזקות את המורל של העם. אבות שכולים מקשיחים את עורפם כברזל וחושקים את שיניהם למול הכאב. אך עדיין, האבל אינו הולך לשום מקום והשאלה נוקבת: מה עושים עם רגשות סותרים כל כך?

כל חייל שנופל הוא עולם ומלואו שחרב. הוא פצע שותת דם בלב הקהילה ובלב האומה כולה. חיים שלמים שנקטעו באיבם. נשים שאיבדו את בעליהם. ילדים שהתייתמו מאביהם. הורים ששיכלו את בניהם. ולא מדובר במקרה אחד או שנים, אלא בהמוני פצעים כאלו, בכל עיר, בכל קהילה, בכל ישוב, שדוקרים את העם כולו וממלאים אותנו בצער תהומי. איך אפשר להתעלם מהאבל הנורא?

היה מקום לומר שאנו נאלצים לבחור בין שתי גישות קוטביות. גישה אחת היא להעדיף את האבל על המלחמה. החייל הקריב את חייו עבורנו, והחובה הראשונה שלנו אליו היא לזכור אותו ולהתאבל על מותו. דחיקה של האבל לשוליים פוגעת במשפחות שאיבדו את היקר להם מכל ופוגעת בחיילים שהקריבו הכל למעננו. לכן, גם אם האבל פוגע במלחמה, אין לנו רשות להניח לו. גישה אחרת, הופכית, תהיה לדחות את האבל מפני הצורך הדחוף בעוז רוח במלחמה, ולצוות זאת גם על המשפחות השכולות. בדומה לועדות החקירה, שמוסכם כי ראוי לדחותן לסיומה של המלחמה, כך גם האבל הלאומי על מות הבנים. ראשית מלחמה – אבל אחר כך.

אצל אויבנו הארורים נראה כי המוות מקודש, ובמקום לראות במות בניהם אירוע מצער, הם חוגגים זאת והופכים את המוות במלחמה לאידיאל. האם העובדה שאנו מקדשים את החיים ומתאבלים מרה על אובדנם היא נקודת חולשה שלנו?

דומני שהצגה זו שגויה. איננו מוכרחים לבחור בין אבל לבין עוז רוח. ברצוני להציע להלן גישה שלישית, כזו שאינה שוכחת ומזניחה את האבל, אלא שואבת חיזוק דווקא מתוכו.  

בפרק האחרון של ספר ישעיהו ישנם כמה פסוקים המתייחסים לאבלות ונחמה. וכך אומר הנביא:

שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ (ישעיהו ס, י-יא)

החלק הראשון של דברי הנביא הפך לשיר-עם עליז ופופולרי, המזוהה עם חגיגות יום-ירושלים. אולם, כשמעיינים בהקשר המלא של הדברים מזהים כי הנביא מתייחס לסיטואציה קשה של אבל ולא לשעת הניצחון. הנביא מדבר בשעה שירושלים עודנה חרבה, והוא מבטיח לאבלים כי הם יזכו לשמוח איתה.

הנקודה המעניינת בדבריו, שעליה ארצה להתעכב, היא הקשר שבין אבלות ונחמה. הנביא פונה דווקא אל המתאבלים ואומר להם: דווקא אתם האבלים על ירושלים – תזכו לשבוע מהחיבוק העוטף של הנחמה.

במסכת תענית, מביאים חכמינו ז"ל פסוק זה ואומרים עליו כך:

חֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַים וְגִילוּ בָהּ כׇּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ״, מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ (בבלי תענית ל, ב).

מה הקשר בין האבלות לשמחת הנחמה? מדוע דווקא אלו המתאבלים על ירושלים זוכים ורואים בשמחתה? ואולי אדרבא, אלו המסרבים להתאבל, לצום, לשבות ממלאכה וללכת בשפיפות קומה, וגורסים כי החיים חייבים להמשיך כהרגלם ואסור לתת לטרגדיה לעצור את שגרת חיינו – הם אלו שיתגברו על הטרגדיה יותר בקלות?

אלא שזו מחשבה שגויה. האבל הוא אות לכך שהחיים יקרים לנו, שאכפת לנו מהם ומאובדנם. כשאנו מתאבלים, אנו מראים כי איננו יכולים לעבור על סדר היום כשדם בנינו נשפך. אנו מראים כי אנו יודעים להעריך את החיים, וחיסרונו של כל אדם, של כל חייל, מורגש אצלנו היטב.

אסור לנו לטשטש את האבל ולהתעלם ממנו בתואנה שהוא מרפה את רוחנו, כי מי שמתעלם מהאבל לא יוכל גם לזכות באמת בנחמה. אם נדחיק את האבל היום, נגלה מחר שמשהו עמוק מת אצלנו בפנים והחיים כבר לא יקרים לנו כמו שהיו קודם לכן. העוז שלנו להילחם נובע דווקא מכך שאנו מתאבלים מרה על מתינו וכואבים את לכתם. נכון, אבל הוא דבר קשה ומרפה בטווח המיידי, אבל עלינו לזכור שהוא מגלה את אהבת החיים שלנו, ואהבה זו היא שנותנת לנו את הכוח והצידוק למלחמה. רק מי שמתאבל באמת על המוות, יכול להילחם בעוז ולהתנחם בשמחת הניצחון כאשר החיים יחזרו לפרוח, וצהלות הילדים והילדות שיגדלו כאן בשמחה ובביטחון יעלו ארוכה לפצעי המלחמה. אין מתאים, נדמה, מלחתום בהמשך נבואת ישעיהו באותו הפרק:

"כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַ͏ִם תְּנֻחָמוּ. וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו (שם, יב-יד).