איך נראים הסיפורים הגדולים של תרבות המערב במסורת העברית?

החיבורים המוקדמים ביותר של תרבות המערב אינם כתבי דת או פילוסופיה ואפילו לא היסטוריה, אלא דווקא סיפורים. סיפורים אלו הם האיליאדה והאודיסאה, שתי היצירות הגדולות של הומרוס, הסופר היווני הקדום ביותר. שני סיפורים אלו הם נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית עד ימינו אנו, והם משקפים את שני האופנים שבו אנו חושבים על חיי האדם בעולם בכלל.  

האיליאדה היא סיפור רחב יריעה, המגולל את עלילות מלחמות טרויה. בסיפור זה יש את כל מה שיש בחיים הגדולים, המפוארים, העשירים והדרמטיים. יש בה פוליטיקה, כבוד, תככים, מלכים רבי כוח ויפיפיות מהפנטות, קרבות מרהיבים ומעשי גבורה יוצאים מהכלל והמוני צבאות, ונופים ודרמות. יש בה את כל מה שיש לחיים להציע, בגדול, בצבעוני, באופן רחב.

החיבור השני, שבו ענייני כאן, הוא האודיסאה. האודיסאה, בניגוד לאיליאדה, אינה עלילה אפית רחבת יריעה. היא סיפור הרפתקאות של אדם אחד בלבד. בסיפור זה דמות חשובה אחת בלבד, אודיסאוס, שכל מה שהוא עושה זה לצאת מהבית שלו באופן לא זהיר ביום בהיר אחד ולאבד את הדרך חזרה. כשהוא מחפש את דרכו חזרה לביתו, נקלע אודיסאוס להרפתקאות מסמרות שיער. הוא פוגש מפלצות ומכשפות, נימפות ושדים, סירנות ודרקונים וכל מיני יצורים קסומים אחרים השוכנים בירכתי הארץ, עד שלבסוף, לאחר תלאות מרובות, הוא מצליח לשוב חזרה לביתו ולאשתו, ולהחזיר את אחוזתו שנזנחה לתפקוד תקין. 

אם האיליאדה הוא השיקוף של נקודת המבט על חיי האדם מחוץ לדלת הבית, כלומר ברמה הציבורית, הפוליטית, הכללית, הרי שהאודיסאה היא השיקוף של איך נראים החיים עם כוס תה חמה ושמיכה נעימה על הספה. זהו סיפור גדול מהחיים של האדם היחיד, שכל מה שהוא רוצה זה לשבת בבית שלו עם התה והלימון והספרים הישנים, אך מאורעות שונים גורמים לו לעזוב את מפתן ביתו ואז מתחיל מסע חיים מרתק במיוחד, שכל מטרתו הוא חזרה לשגרה. וכמו שאומר בילבו בגינס ב'שר הטבעות' לאחיינו היקר פרודו: 'עניין מסוכן הוא, פרודו, לצאת מפתח ביתך'. (ואם כבר הזכרנו את טולקין, נציין שהאיליאדה של טולקין היא שר הטבעות, והאודיסאה שלו היא ההוביט. שר הטבעות הוא הסיפור האפי הענק על טוב ורע, על מלכים ומלחמות וגיבורים ונבלים, ואילו ההוביט הוא סיפור הרפתקאות על מישהו שרק רוצה לחזור לבית שלו אך בדרך פוגש ניסים ונפלאות. )

שני מבנים ספרותיים אלו לוכדים את כל מה שיש בחיים של האדם, את הסיפור הגדול, האפי, שבו אין אנשים פרטיים אלא כוחות עולמיים עצומים שפועלים זה מול זה וסוחפים אתם את האנשים הקטנים, שחלקם מתרוממים לגודל השעה ומשחקים בה תפקיד חשוב וחלקם פשוט חיילים קטנים במשחק הגדול של הטיטנים. והסיפור השני, או שמא הזווית השניה, היא זו של האדם הקטן, שגר בבית הקטן שלו עם האישה הקטנה שלו, הכלב הקטן שלו והילדים הקטנים שלו. אבל האדם הזה נזרק לפעמים החוצה מהמבצר האישי שלו, מהמיטה הנעימה והחמה, ואז הוא פוגש את הכוחות הכאוטיים של החיים, את המפלצות האדירות שנמצאות שם בחוץ ומונעות ממנו את הדרך חזרה.

שני אלו הם תבניות ספרותיות שחוזרות ונשנות שוב ושוב במסורת המערבית: הסיפור האפי הגדול וסיפור ההרפתקאות האישי.

עד לתקופה האחרונה, לא היה לנו במסורת העברית לא איליאדה ולא אודיסאה. היה לנו סיפור אחד, שמורכב למעשה מכמה וכמה ספרים של כמה וכמה מחברים, אך נכרך יחד לסיפור אחד: התנ"ך. סיפור זה הוא סיפור לאומי שמתחיל בבריאת העולם ומסיים בגלות בבל. יש בו אמנם מלכים ומלחמות, אבל הם כולם תפאורה של סיפור אחר, סיפור הקשר של האדם עם אלהים ועם הארץ. חיי האדם אינם המוקד של הסיפור התנכ"י, אלא הקשר של האדם אל אלהים ואל הארץ.

במאה שנה האחרונות, עם זאת, צמחה לראשונה תופעה חדשה במסורת העברית: ספרות עברית. באיחור אופנתי של 3000 שנה, התרבות העברית החלה להנפיק איליאדות ואודיסאות משלה. סופרים עבריים החלו לעסוק בחיי האדם, להפוך את חיי האדם לנושא הכתיבה שלהם, ולספר על האיליאדה של האדם, על הסיפור האפי הגדול שבתוכם מתחוללים החיים האנושים, או על האודיסאה שלו, על האיש הקטן שרוצה לחיות את חייו ונקלע לכל מיני הרפתקאות שונות ומשונות.

וראש וראשון לכל הסופרים העבריים הוא ללא ספק, הסופר העברי הגדול מכולם, ש"י עגנון, שמואל יוסף עגנון.

לעגנון איליאדה משלו ואודיסאה משלו. אך כיאה לסופר עברי באמת, האיליאדה שלו והאודיסאה שלו הם יצור כלאים מורכב ביותר, המתמודד עם זה שאין במסורת העברית לא איליאדה ולא אודיסאה. האיליאדה של עגנון היא כמובן הספר "תמול שלשום", סיפור אפי רחב יריעה המתאר את עלילות הישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העליה השנייה. והאודיסאה שלו היא כמובן הספר "אורח נטה ללון", המתאר את הרפתקאותיו של הסופר עצמו, ש"י עגנון, כשנסיבות רעות לקחו אותו מביתו שבירושלים אל הגולה.

ובכן, מה מיוחד באודיסאה של עגנון? סיפורי הרפתקאות יש הרבה, וההרפתקאות של עגנון אינן מרגשות יותר מאלו של אודיסאוס. מה שמיוחד באודיסאה זו היא שהיא נכתבת על ידי סופר עברי, שהמסורת התרבותית שהוא נטוע בה אינה כזו שבה סיפור חיי האדם הוא היאחזות באחוזה שלו והכוחות שמנסים לנתק אותו ממנה, אלא כזו שבה סיפור חיי האדם הוא הקשר שלו אל אלהים ואל הארץ.

לכן, האודיסאה של עגנון היא אודיסאה מהופכת. בנוהג שבאודיסאה, אדם יוצא מערש הולדתו ופוגש הרפתקאות בנדודיו בארצות זרות, עד שהוא מצליח לחזור שוב למקום המוכר והבטוח. אולם, באורח נטה ללון, עגנון עוזב את ארץ ישראל, ארץ שאליה עלה בבגרותו ועדיין לא הצליח להיאחז בה כל צרכו. כלומר, ה"אודיסאה" המקורית שלו הייתה כמו של אברהם אבינו ולא כמו של אודיסאוס. כמו אברהם, עגנון עזב את ארצו ומולדתו ובית אביו, אל ארץ לא נודעת. וכמו אברהם, הוא לא הצליח להיאחז בה בגלל סכנות שונות.

האודיסאה המהופכת של עגנון היא דווקא נדודים בערש הולדתו. בערש הולדתו עגנון פוגש הרפתקאות שונות ומשונות, שעיקרן עשרה ניסיונות להרחיק אותו מהארץ שאליה עלה. היפוך זה מעצב את הסיפור כולו באופן שונה. במקום להיות תיאור של התשוקה לקשר יציב לערש ההולדת, הוא הופך להיות סיפור על הכמיהה להתנתק מערש ההולדת ולעלות לאיזו ארץ נכספת. כך מדגים הסופר את ייחודיותו של הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל: אנחנו מחוברים לארץ הזו לא כי כאן נולדנו או נולדו אבותינו, שהרי המדינה כאן קמה אחרי בואם של רבים שיותר מאלף שנה הפרידו בינם לבין הפעם האחרונה בו מישהו מאבות אבותיהם חי בתחומי הארץ. החיבור שלנו לארץ ישראל הוא חיבור נפשי ורוחני. האודיסיאה שלנו אינה כזו בו חוזרים אל המקום המוכר והבטוח; חזרנו אל המקום שאולי מעולם לא היינו בו, ובכל זאת הוא המקום היחיד עבורנו.