חדש המבוסס על ישן: הדרך היהודית להיות מקוריים באמת

בעולם של ימינו נדמה כי כולם רוצים להיות מקוריים, לעשות משהו שאף אחד לפניהם לא עשה, לכתוב את השיר המקורי ביותר, את הסיפור החדש, את הפוסט או הסרטון עם ההברקה השנונה ביותר, המקורית ביותר, שאף אחד לא אמר עדיין ולא ראה כמוה. המקוריות נחשבת למידה הטובה. בניגוד גמור לכך, לכאורה, עומדת היוקרה של הישן, של המנוסה, של חכמת הדורות העתיקה, של מה ששמענו מאבותינו ומסבתותינו, של כל מה שלא מקורי ולא חדש וכולם כבר מכירים ויודעים. כך, אנו מכבדים יותר דווקא מי שנשען על הדורות הקודמים ומצטט תמיד איזה פסוק, מדרש, ספר ישן או פתגם ידוע. כלומר, העתיקות נחשבת למידה הטובה.

על פניו, שתי מידות אלו סותרות זו את זו. אולם, למרבה הפלא אנו מוצאים כי חכמינו זיכרונם לברכה מייחסים מידות סותרות אלו לאדם אחד, רבי אליעזר בן הורקנוס, המכונה גם "רבי אליעזר הגדול", תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד מגדולי התנאים בזכות עצמו.

ברחבי ספרות חז"ל, רבי אליעזר מוצג בדרך כלל בתור אב טיפוס של המידה השנייה שתיארתי, מידת העתיקות. הוא "בור סוד שאינו מאבד טיפה", כלומר זוכר כל מה שאומרים לו, ומקפיד בקנאות שלא לומר דברים חדשים, דברים מקוריים, דברים שאין מסורת עליהם. במסכת סוכה הוא מצוטט כמי שמעיד שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבותיו:

מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה. שתים עשרה אמר להם: "שמעתי". שמונה עשר אמר להם: "לא שמעתי" [...] אמרו לו: "כל דבריך אינן אלא מפי השמועה?". אמר להם: "הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי ולא שחתי שיחת חולין ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם". (בבלי סוכה דף כח עמ' א).  

אנשי הגליל שואלים את החכם שהגיע אליהם שאלות על הלכות סוכה, והוא עונה להם רק על מה ששמע מרבותיו. כל מה שהוא לא שמע, הוא אומר: "לא שמעתי". הוא מתאר את עצמו בתור תלמיד חרוץ ביותר, שמגיע ראשון לשיעורים (לא קדמני אדם בבית המדרש), לא מתנמנם אף פעם במהלכם (לא ישנתי בבית המדרש), לא מחמיץ אף שיעור (לא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי) או מבזבז את הזמן על שיחות בטלות (לא שחתי שיחת חולין). וכל זה מוביל לתכונה האחת שהיא, שימור קפדני של מסורת הדורות.

רבי אליעזר הוא "בור סוד שאינו מאבד טיפה" – זוכר כל מה שאומרים לו ושומר עליו בקפדנות. הוא הייצוג המושלם של המידה הטובה של העתיקות. הוא מורה לאדם להקשיב היטב בשיעורים, ללמוד היטב ובחריצות את מה שאמרו הדורות הקודמים, ורק כך, הוא סבור, ניתן לומר משהו בעל ערך. אם אתה נתקל במשהו חדש ומקורי, משהו שלא שמעת אף פעם, אומר רבי אליעזר, עליך לחשוד בו. בוודאי הוא מגיע מתלמיד עצלן שלא היה לו כוח להקשיב וללמוד היטב והוא היה צריך לאלתר ולהמציא משהו.

אך למרבה הפלא, במקום אחר ברחבי ספרות חז"ל העשירה, אנו מוצאים תיאור הופכי של אותו רבי אליעזר. בספר אבות דרבי נתן, מספר המדרש באריכות את עלילות רבי אליעזר בן הורקנוס. המדרש מספר כי אבא של רבי אליעזר, הורקנוס, לא אהב את הרעיון שהבן שלו הולך לישיבה ללמוד תורה. אליעזר היה בחור צעיר בן 22, ואבא שלו רצה שישתלב בעסק שלו. אך אליעזר הצעיר התעקש והלך ללמוד תורה בבית המדרש של רבי יוחנן בן זכאי.

אביו שמע זאת ושם פעמיו לבית המדרש, על מנת לבשר לאליעזר הצעיר שהוא יכול לעשות את הבחירות שלו, אבל שיבין שיש לכך מחיר. אם הוא רוצה רק ללמוד תורה ולא לעשות שום דבר מעשי עם החיים שלו, שידע שירושה כבר לא תהיה לו. הוא מוחק אותו מהצוואה.

רבי יוחנן בן זכאי, רבו של אליעזר, שמע על כוונת האב, ואירגן שהלה יכנס לבית המדרש באמצע השיעור ויהיה מוכרח להתיישב במרכזו ולהקשיב עד סוף השיעור. ברגע שנכנס הורקנוס לשיעור והתיישב, פנה רבי יוחנן בן זכאי לאליעזר הצעיר, והכריח אותו לקום ולדרוש ברבים:

נתן עיניו רבן יוחנן בן זכאי ברבי אליעזר, ואמר לו פתח ודרוש. אמר לו, איני יכול לפתוח. דחק עליו, ודחקוהו התלמידים, עמד ופתח, ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם. כל דבר ודבר שיצא מפיו, עמד רבן יוחנן בן זכאי על רגליו ונשקו על ראשו, ואמר לו, ר' אליעזר רבי, אמת למדתני. עד שלא הגיע זמן לצאת, עמד הורקנוס אביו על רגליו ואמר, רבותי, אני לא באתי אלא להדיר אליעזר בני מנכסי. עכשיו כל נכסי יהיו נתונין לאליעזר בני, וכל אחיו פטורין ואין להם בהן כלום.

אפשר לדבר על השינוי הדרמטי בעמדת האב ועל התחכום של רבי יוחנן. אך מה שאני רוצה להדגיש כאן היא האמירה שאותו רבי אליעזר, התלמיד השקדן שאף פעם לא אומר דבר שלא שמע מפי רבו, נאלץ לדרוש ברבים, ופתאום יצאו מפיו "דברים שלא שמעתן אוזן מעולם". התלמיד השקדן שתמיד תמיד מסכם את כל השיעורים היטב ולא אומר אף חידוש משל עצמו, נהפך לפתע לרב שדורש בדברים חדשים ומקוריים. מה זה ההיפוך המוזר הזה?

יש כל מיני תירוצים לשאלה זו. אחד המפורסמים היא האמירה של הראי"ה קוק שאין באמת סתירה בין מקוריות לבין עתיקות, ומי שבאמת מחובר עמוקות למקורות, לדורות הקודמים, לחכמת האבות, מקבל איזו מקוריות פנימית. כך, כאשר הוא אומר את הדברים הם נשמעים כחידושים גמורים, שאף אחד לא שמע כמותן לפני כן.

ברוח זו אני רוצה לחדד יותר תובנה חינוכית העולה ממדרש זה. המדרש מספר שאכן, רבי אליעזר היה נאמן למידה שלו, ובהתחלה, כשרבי יוחנן פקד עליו "פתח ודרוש", הוא אמר "איני יכול לפתוח". רבי אליעזר היה בור סוד. הוא היה תלמיד שקדן שאוגר את הכל. והוא סבר שהוא יכול רק לאגור ולא לפתוח. הוא חשב שתפקידו להיות הארכיון ולא לומר דברים חדשים. אבל, רבי יוחנן לא הניח לו: "דחק עליו, ודחקוהו התלמידים, עמד ופתח". ופתאום, כשהבור נפתח, נבעו ממנו דברים נפלאים: "עמד ופתח, ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם".

מידת העתיקות אכן יכולה להביא למקוריות יוצאת דופן, לחידושים שלא שמעתם אוזן מעולם. אולם, לפעמים צריך את הדחיפה. צריך את המורה שיזהה את הכישרון הטמון בתלמיד החרוץ שבולע כל מילה, ואת החברים שידחפו אותו להפוך את השקדנות שלו לכוח של נביעה פנימית חדשנית.

חכמת הדורות לא מונעת מאיתנו לפתח חידושים משלנו. המודל של רבי אליעזר מזכיר לנו שראשית יש לרצות ללמוד הכל מאלה שבאו לפנינו, ואז אפשר לגלות מקוריות מרהיבה – במיוחד אם נקיף את עצמנו באנשים הנכונים, שמדרבנים אותנו לבטא את עצמנו.