אלוף הארץ במילואים חוזר לשדה הקרב

האזעקות של השבעה באוקטובר תפסו את יוסף חגואל, בן 77, בביתו. "טיילתי עם הכלבה בחוץ והאזנתי לרדיו. כשהבנתי את גודל האירוע, רצתי הביתה והתחלתי להתארגן ולצלצל לחבר'ה מהיחידה. הדבר הראשון שאמרתי להם בטלפון הוא שהחלה מלחמה. תוך שעתיים כבר הייתי בנקודת הכינוס, ממש בין הראשונים".

חגואל הוא טיפוס מיוחד מאוד. על אף שעבר את גיל המילואים לפני כמה עשרות שנים, הוא לבש מיד מדים והתגייס לקרב. "בשעות הראשונות היה בלבול וחוסר ודאות. כולם היו מופתעים. לא אשכח את המראות בטלוויזיה של מחבלים על גגות הבניינים בשדרות. באותו רגע כבר הבנתי את ממדי האסון. בהקשר של היחידה שלנו, גדוד שלם נשלח כבר אחרי זמן קצר להילחם בכפר עזה. לצערי, אני מכיר גם חבר'ה שנהרגו".

בגיל 77 וחצי ועם שישה נכדים בבית, יוסף חגואל נחשב ל"אלוף הארץ במילואים" וממשיך לשרת כקצין לוגיסטיקה בחטיבת הצנחנים, עם כ-3,000 ימי מילואים במצטבר, שמתחברים ליותר משמונה שנות מילואים או, אם תרצו, 60-70 ימי מילואים בשנה. אגדה.

"אני פה בזכות שלמה"

עוד נגיע לשירות המילואים המכונן של יוסף, אולם לפני הכל ראוי להאיר בזרקור על סיפורו המטלטל במלחמת ששת הימים, במהלכו שרד את התופת בזכות תושייתו של חברו, שלמה אפשטיין ז''ל, חובש ביחידת הצנחנים, שבפעולת גבורה עליה קיבל את עיטור העוז הצליח להציל את חייו.

יוסף, יליד תל-אביב ומי שגדל ברמת-גן, התגייס לצה"ל ב-1964, כשהוא בוחר להתנדב לחטיבת הצנחנים המעוטרת. "מהרגע הראשון ידעתי שאני רוצה להתגייס לצנחנים'', הוא מספר. ''בכל שנה היו מגיעים אלינו לרמת גן תערוכות ומצעדים של חיילי החטיבה. אני זוכר שתמיד הסתקרנתי והסתכלתי עליהם בהערצה".

כשפרצה מלחמת ששת הימים, זמן קצר לאחר שהשתחרר משירות סדיר, נקרא מיד יוסף למילואים. תחילה היה אמור להילחם יחד עם עמיתיו לנשק מדרום לאל-עריש בניסיון לשמש ככוח חוסם כנגד הצבא המצרי על מנת שלא יחדור לרצועת עזה, אלא שבסופו של יום הפעולה בוטלה, היות והכוחות הסדירים וחיל האוויר הצליחו להשמיד את הדיוויזיות המצריות באזור. משכך, החטיבה נשלחה לגזרה המזרחית כדי להיאבק בכוחות הירדנים בירושלים. 

כבר ביום השני למלחמה נפצע יוסף, לאחר שנפגע מהפגזות הירדנים בפאתי העיר העתיקה בירושלים. היה זה כאשר פצצת מרגמה נפלה בסמוך לכוחות הפורצים, אשר הותירו את שתי רגליו מרוסקות. תוך כדי הפגזות חוזרות ונשנות, הוא פונה לשטח כינוס מיוחד שהוקם באופן מאולתר לטובת טיפול בפצועים בקרבת מקום, שם גם הכיר לראשונה את החובש שלמה אפשטיין.

''פינו אותי לאחור, וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את שלמה. הוא טיפל בכמה פצועים, וביניהם בי. לרוע המזל, הירדנים שגילו את התכונה ששררה באזור, החלו להפציץ בכבדות, בשעה שהפגזים נופלים מסביבנו. תוך כדי שהוא מטפל בי, ניתנה הוראה לתפוס מחסה מיידית. בשלב מסוים, נותרנו רק שלמה ואני לבד חשופים בשטח. הפצרתי בו שיסתלק, כדי שלא ייפגע, אבל הוא הבטיח שהכול יהיה בסדר, גרר אותי לקיר ונשכב מעליי. לא חלפו עוד כמה שניות, ופגז נפל מטר וחצי מאיתנו. אני זוכר שעפתי באוויר בעוצמה מטורפת, ובעודי עוצם את העיניים מעוצמת ההדף, הייתי בטוח ממש שהגוף שלי נקרע לשניים. אמרתי לעצמי באותם שניות שאני זוכר את עצמי שלם, וככה אני גם רוצה למות. בזמן שאני עוצם את העיניים ובעודי שטוף דם, הגיעו לפנות אותנו. אני זוכר את עצמי מבקש מהכוח המחלץ לפנות גם את שלמה החובש, אלא שזה כבר היה מאוחר מדי. הסתבר לימים שהוא עף כל כך רחוק, ובדיעבד נקבר כאלמוני, שכן לא היה ניתן בכלל לזהות את הגופה''.

לאחר מותו זכה שלמה אפשטיין לעיטור העוז על הקרבתו ואומץ ליבו, כשמי שחרת על דגלו את הנצחתו בכל אפשרות הוא לא אחר מאשר יוסף חגואל בעצמו. ''בזכות שלמה אני חי'', הוא מבהיר בנחרצות ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. ''למעשה, רוב הדם שהיה על הגוף שלי ברגע הנפילה, היה של שלמה ששכב עליי ובגופו מנע ממני פציעה חמורה הרבה יותר. עד היום אני סוחב רסיס בגב, חמישה סנטימטרים מהלב, שנבלם על ידו. אני פה בזכות שלמה".

רבים יודעים, אבל סיפורו המטלטל של חגואל זכה גם להפוך לאחת מהקלאסיקות הגדולות של המוסיקה הישראלית, במסגרת השיר "בלדה לחובש" שנכתב על ידי דן אלמגור, שאף זכה במקום הראשון במסגרת פסטיבל הזמר העברי ב-1969 ובביצועו הבלתי נשכח של יהורם גאון. "לשמוע את השיר הזה מעורר בי צמרמורת בכל פעם מחדש''.

"שליחות ותחושת סיפוק אדירה"

בחזרה לימינו. חגואל, שממשיך לשרת כקצין לוגיסטיקה בחטיבת הצנחנים בין 70-60 יום מדי שנה, חרף גילו המתקדם, משחזר את בוקר השביעי באוקטובר, שהוביל אותו גם בשלהי העשור השמיני לחייו לעלות שוב על המדים ולהתגייס כחלק מהמאמץ המלחמתי במשך ארבעה חודשים כתומך לחימה.

"האזעקות תפסו אותי על הבוקר, כמו כל עם ישראל. בעודי מטייל עם הכלבה בחוץ, הקשבתי לרדיו והתחלתי להבין את גודל האירוע. מיד רצתי הביתה והתחלתי להתארגן ולצלצל לחבר'ה מהיחידה. הדבר הראשון שאמרתי להם בטלפון הוא שהחלה מלחמה. תוך שעתיים כבר הייתי בנקודת הכינוס, ממש בין הראשונים".

מה היו התחושות באותו בוקר?

"בלבול, ובעיקר חוסר ודאות. כולם היו מופתעים. לא אשכח את המראות בטלוויזיה של מחבלים על גגות הבניינים בשדרות. באותו רגע כבר הבנתי את מימדי האסון. בהקשר של היחידה שלנו, גדוד שלם נשלח כבר אחרי זמן קצר להילחם בכפר עזה. לצערי, אני מכיר גם חבר'ה שנהרגו".

לא עוברת לך המחשבה לפעמים 'שכבר עשית את שלך'. במקום להימצא בשטח, לא עדיף להישאר בבית עם המשפחה והנכדים?

"זה פשוט לא אני. במשפחה כבר רגילים 'לחיידק הצבאי' שלי. אני עושה מילואים בין 70-60 ימים בשנה רגילה. היה לי ברור שמרגע שהחלה המלחמה, שיש לי תפקיד ואני צריך לסייע ככל שאוכל. אני רואה בכך כשליחות מצד אחד, אבל גם ברמה האישית הידיעה  שאני תורם נותנת לי תחושת סיפוק אדירה.

""החבר'ה הצעירים מאושרים שיש להם אחד כמוני ביחידה. מתייחסים אליי כשווה בין שווים, אבל עם קצת פריבילגיה. מנסים להקל עליי מלבצע מטלות קשות. הדבר הכי מרגש הוא כשהם אומרים לי שעצם זה שאני נמצא איתם, מגביר אצלם את תחושת המוטיבציה".

תמשיך להתגייס אם יקראו לך?

"כמובן, איזו שאלה?! אני מוכן לכל תרחיש. אם יזדקקו לי, אני הראשון שאתייצב".

מה אפשר לאחל לך?

"שהתקופה הקשה תיגמר, שהחטופים וכל חיילי צה''ל וכוחות הביטחון יחזרו בשלום. כולנו מייחלים לכך".