החיפוש הנואש אחר מנהיגות מרמז על התנערות מאחריות

לעיתים נדמה כי מילת הקסם של הדור שלנו היא "מנהיגות". תוכניות מנהיגות צצות כפטריות אחר הגשם: מנהיגות בחינוך, מנהיגות בניהול, מנהיגות חברתית, מנהיגות אזרחית – העיקר לגדל מנהיגים. הבעיה של הדור שלנו, כך אנו שומעים מידי פעם, היא המחסור במנהיגים ומנהיגות.

השבוע נתקלתי בכותרת בעיתון האמריקאי The Wall Street Journal  המספרת על כך ש-8 מתוך מנהיגי עשרת המדינות הגדולות ביותר בעולם הינם מעל גיל 70. זאת בהשוואה למצב לפני שני עשורים, אז רק שנים מתוכם היו כאלו. ואכן, נדמה כי בכל העולם, דור המנהיגים הקודם נשאר במקומו רק כי אין אף אחד אחד שיכול להחליף אותו. שני המועמדים לנשיאות ארה"ב הינם סביב גיל 80 אך לא נראה שיש באופק מישהו שמצליח להתחרות בהם. 

לצד מחסור זה במנהיגות צעירה, הקיטוב הפוליטי והחברתי בכל מדינות המערב בעשור האחרון הולך ומחריף, ויחד אתו, מתערערת גם היציבות של מוסדות השלטון. במצב זה, נדמה לרבים כי הדבר היחיד שיכול להושיע אותנו הוא מנהיג חדש, מין משיח שיבוא ויאמר לצרותינו די, יאחד שוב את העם סביב דגל אחד, יפתור את כל הבעיות החברתיות והפוליטיות, וכבונוס, יביא על הדרך גם שגשוג כלכלי יוצא דופן והפחתה במיסים.

הצד השני של הכמיהה למנהיגות שתפתור לנו את כל הבעיות הוא כמובן חיפוש האשמים במקרה שמשהו אינו עובד כשורה. אחד הנושאים שהיו בכותרות בחודשים האחרונים הוא ועדות החקירה שקמות או לא קמות על מנת למצות את הדין עם המנהיגות שלא הנהיגה. שהלא, אם המנהיג אמור לפתור לנו את כל הבעיות, במקרה שהן לא נפתרו הוא וודאי האשם בכך.  

מה שאנו שוכחים בלהיטותנו הרבה אחרי מנהיגים הוא שהכמיהה למנהיגות עלולה לנבוע דווקא מחולשה אנושית. הצורך הנואש שלנו במנהיגות עלול להעיד על כך שאנו מרגישים כמו כבשים אבודות אם אין מישהו שאוסף אותנו יחד ונותן לנו תחושה של כיוון ומשמעות, הערגה למנהיגים רומזת לכך שאנו מסרבים לקחת אחריות על החיים שלנו ועל הסיטואציה שבה אנו נמצאים, ומעדיפים להשליך את האחריות הזו על מישהו אחר.

הדוגמה האולטימטיבית לצורך הבעיתי במנהיגות הוא הסיפור של חטא העגל. הקווים הכללים של הסיפור הם כדלהלן: משה, המנהיג הבלתי מעורער של ישראל, שניהל את המשא ומתן מול פרעה על יציאת ישראל מצרים והוביל את ישראל מעבדות לחירות בלב המדבר, נעלם למשך ארבעים יום. הוא עולה אל השמים על מנת להביא לישראל את התורה – החוק שידריך אותם עם כניסתם לארץ.

בני ישראל מצליחים להסתדר זמן מה ללא נוכחותו של משה, אך עם חלוף הימים מתחילה לנבוט בהם עצבנות קלה. איפה משה? הם שואלים. "זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". הם מתחילים להילחץ, ולקראת היום הארבעים להיעדרותו של משה, הם פונים אל אחיו, אהרן הכהן, ומפצירים בו למצוא תחליף להנהגה. אנו צריכים מנהיג, הם אומרים לו. איננו יכולים לשאת את התחושה שאנו פשוט יושבים כאן ומחכים, בלב המדבר, לבד, כשאין אף דבר שאוסף אותנו יחד, שנותן לנו תחושה של כיוון ומשמעות: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". הם צריכים מישהו או משהו שילך לפניהם – שילכד אותם ויתן להם תחושה של כיוון. ללא מנהיג, הם מרגישים אבודים.

הפתרון של ישראל לבעיה זו הוא לייצר "עגל מסכה" – הם אוספים את הדבר היקר להם ביותר – הזהב שלהם, מתיכים אותו ועושים ממנו דמות עגל, פסל, שהוא זה שמלכד אותם, שיסמל את האחדות שלהם ואת המחויבות שלהם לעקרון מארגן.

אבל הם טעו. התגובה של אלהים לכך חריפה ביותר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

הדרך שאלהים ציווה את ישראל במעמד הר סיני, רגע לפני שמשה עולה אל ההר לקבל את התורה, היא "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". אלהים מדבר אל ישראל מן השמים, הוא לא מופיע בפניהם בתור "מנהיג". הדרך היחידה בה יש לאדם אחיזה וזיקה אל אלהים היא הקול שלו, הציווי שלו: "מן השמים דברתי עמכם". האדם יכול להאיחז בציווי של אלהים. אולם, נאסר עליו לעשות צורה לאלהים, אפילו לא באופן סמלי.

האיסור על עשיית הצורה מוודא שהאדם יצמד אל הציווי. ההצמדות אל הציווי היא ההפך מן הכמיהה למנהיגות. החיפוש הנואש אחר מנהיגות רוצה סמל, פסל, משהו שניתן להיאחז בו ולהסיר בכך את האחריות מעצמנו. הסמל, המנהיג, אמור גם לספק לנו את הצורך בכיוון ומשמעות וגם להקל מעלינו את העול של האחריות. אם יש מנהיג, אז אנו פחות אחראים. זו הקלה עצומה.

 הציווי, לעומת זאת, מטיל את  מלוא כובד האחריות על האדם. האדם ששומע את הציווי הוא האחראי הבלעדי למלא אותו. אין לו תמונה, צורה, מודל, שהוא יוכל להטיל עליו את האחריות ולבקש ממנו ללכת לפניו. הוא צריך להקשיב, ועליו מוטלת האחריות למלא אחר הציווי.  לכן אלהים אוסר על בני ישראל את עשיית הפסל: הוא רוצה שהאחריות תוטל עליהם, שכל מה שיהיה להם ממנו הוא ציווי בלבד, והם לא יוכלו לגלגל את האחריות מעצמם אל המנהיג.

לעיתים, החיפוש הנואש אחר מנהיגות הוא עצמו החולי החברתי שממנו עלינו להתרפא. לא העדר המנהיג הוא הבעיה הגדולה שלנו, אלא העובדה שללא מנהיג אנו מתפרקים לחלקים האלמנטריים ומרגישים נואשים ואבודים. ייאוש כזה, מוכיחה ההיסטוריה, עלול להוביל לשגיאות קשות וטרגדיות מרחיקות לכת. תשאלו את דור יוצאי מצרים.