יומן המלחמה הראשון של מלחמת "חרבות ברזל"

"בעוד דקה יפוצצו את כל שכונת שייח' זאיד. המח"ט אומר בקשר כמה מילים לזכר הנופלים. כל הבניין שלנו רועד, כאילו מישהו מנער אותו. תוך דקות השמיים נצבעים באפר ואבק. ריח של פיח מחליף את ריח החורף. גשם עז מתחיל לרדת. אני אומר לעצמי, צריך המון גשם כדי לשטוף את הרוע שקיים פה. לא בטוח שיש מספיק גשם בעולם כדי לנקות את האדמה הזו". 

בבוקר ה־7 באוקטובר התעורר אלקנה כהן, קצין קומנדו במילואים, בבית של קרובי משפחתו. כמה שעות מאוחר יותר הוא כבר עמד במסדר, ערוך ליציאה, מוכן לקרב. מחברת זרוקה במכולת בעזה, הביאה אותו, למרות שהוא מעיד על עצמו שמעולם לא היה אדם כותב, להחלטה לתעד ביומן אישי את חוויותיו מהמלחמה. מהיומן הופק במהירות שיא ויצא לאור הספר "מספר אישי 7.10.23" - יומן המלחמה הראשון של מלחמת "חרבות ברזל".

פרקי היומן של אלקנה, מתארים בפרוטרוט את חוויותיו משלושת חודשי הלחימה - כיבוש בית הספר בבית חאנון, פיצוץ פירים בבית לאהיא וחשיפת מודיעין משמעותי בג'באליה, במלחמת קיום שבה ברור לו ולכל חבריו, כי ישראל חייבת לנצח. הספר כתוב בגוף ראשון, באותנטיות רבה, בשפה פשוטה, כנה וקולחת, ומתאר על פי תאריכים, יום אחרי יום, את שגרת המלחמה של אלקנה וחבריו בעזה. אלקנה מספר על היום יום, של אנשים שקמים כל בוקר ויוצאים גם בלילה, כדי לטהר את אזורי הרצועה השורצים מחבלים. בין היריות לפצמ"רים, בין הפיצוצים לטילים, חיילים צעירים צוחקים ועושים גם שטויות, משחקים שחמט, קוראים ומתפללים, מבכים חברים שנפלו ומתעדכנים על נופלים מגדודים אחרים. שגרת המלחמה של צוות מילואים כוללת שמירות ומארבים, מיקוש ותספוק, אך גם ריבים ושיחות נפש, שמתעוררות דווקא כשהכול מסביב בוער.

עד כמה שזה נשמע סוריאליסטי, לדברי אלקנה, גם במלחמה יש שגרה, וגם בסיטואציה ההזויה ביותר, מפתחים מין כושר הסתגלות, שעוזר לשמור על השפיות. אלקנה מספר בגילוי לב על מה שראו עיניו, על החומרים שמהם עשויה מלחמה: האבק, הזיעה, האחווה, הגעגוע, והריח הנורא של המוות. הוא לא פוסח על היחסים עם החברים לנשק והמפקדים, ואף מבקר את דרך התנהלותם לעתים, מתאר את המעצרים ההמוניים של המחבלים, את בתיהם של אנשי חמאס, סיפוריהם של החברים שנפלו והתקווה הנואשת של כולם להחזיר את החטופים הביתה בשלום.

באחת מתכניות הטלוויזיה בהן התראיין עם צאת ספרו, אמר אלקנה: "הספר לא מביא רק את הסיפור שלי אלא של כל הצוות ובעצם של דור שלם, של כל מי שקיבל מספר אישי בשמחת תורה".

הנה קטע מהספר, המעביר באותנטיות מעוררת צמרמורת את מנעד התחושות של החיילים טרם היציאה לקרב: "הלילה עבר זוועה, בקושי ישנתי. נכנס בי מין פחד מהמלחמה. זה פה, והפעם זה תורנו. אף אחד לא יעשה זאת במקומנו ואני גם לא בטוח שאני רוצה שמישהו יחליף אותי. כך נכנסנו לתקופת המתנה של שלושה שבועות... שלוותה בקשת של רגשות: בכי, שמחה, כעס, פחד, עוצמה, שליחות".

אלקנה ממשיך ומספר על עוצמת האחווה והחברות בין הלוחמים, שלי הזכירה את השורות האלמותיות משירו של חיים גורי "הרעות": "הרעות נשאנוך בלי מילים/ אפורה עקשנית ושותקת / מלילות האימה הגדולים / את נותרת בהירה ודולקת". השיר ההוא נכתב לאחר מלחמת העצמאות של מדינת ישראל שרק נוסדה, מול צבאות ערב ב-1948. 76 שנים אחרי, מספר אלקנה על אותה רעות, גם אם בצורה פרוזאית יותר: "אחד הדברים החשובים שהבנתי בטרום, זה שהרבה פעמים כשאתה נמצא במצב של לחץ, נניח בהקפצה או פקודה, קשה לך לתפקד. אתה יכול למצוא את עצמך עומד מול הציוד ולא יודע איך לסדר אותו. אבל מאוד קל לעזור לחבר. אתה יכול לעזור לו בדיוק באותו דבר שאתה צריך, ומה שעבור עצמך הוא בלתי אפשרי, עבור החבר נעשה קל. הפכתי את זה לנוהל. ברגע שקשה לך- תעזור לאחרים, ולא פחות חשוב, תלמד לבקש מהם עזרה, וכך יהיה לך הרבה יותר קל להתנהל".

בספר משולבים גם סיפורים מרתקים, שנראה כאילו נלקחו מסרט ולא ייתכן שקרו במציאות, כמו הסיפור על העצור ממחנה ג'באליה, שביקש דווקא מחיילי צה"ל לשמור על 2.5 מיליון דולר במזומן שהחביא בביתו ואמר להם בעברית: "אם אני אשאיר את הכסף בבית, תוך רגע כולם פה יגנבו לי. אבל עליכם הישראלים אני סומך, יש לכם כבוד. אתם לא תגנבו אותו". החיילים חשדו שמדובר במארב, אבל לאחר שתחקרו את האיש, הבינו שאין לו קשר לחמאס, שחררו אותו והחזירו לו את כל הכסף. ואלקנה מוסיף: "אשכרה צדק הבחור. רק אחר כך שלא יגידו לנו כלום על מוסר בלחימה! לא נראה לי שיש צבא אחר שהיה נוהג כך".

אלקנה (קוּנוֹ) כהן הוא קצין קומנדו במיל', מאמן כושר לנוער ולילדים ומרצה על שירות משמעותי בצה"ל. נשוי לשירן ומתגורר ברעננה. את הספר הקדיש לזכר חבריו שנפלו במלחמה.

הספר "מספר אישי 7.10.23" יצא לאור בהוצאת סלע מאיר, 2024.