פרק 7: התנ"ך מסרב לטייח עובדות לא נעימות

קורא העוקב אחר קורותיו של יוסף עשוי להיות מופתע מקטיעת תיאור העלילה. התורה עוזבת את תיאורו של יוסף ושבה לארץ כנען כדי לתאר התרחשות בחייו של יהודה, הרביעי מהאחים. במבט ראשון לא מובן מדוע בוחרת התורה לספר לנו על פרק זה בחיי יהודה דווקא בנקודה זו, אבל מכך ניתן ללמוד דבר מה.

ליהודה נולדו שלושה בנים, הבכור שבהם נושא אישה בשם תמר. הוא נפטר. בהתאם למנהג של אותם הימים, אם איש מת בטרם נולדו לו ילדים, על אחִיו לשאת לאישה את האלמנה, כדי להביא ממנה צאצאים אשר יקימו את שמו של האח המת. לפיכך נשא הבן השני את תמר לאישה, אבל גם הוא נפטר. הבא בתור לשאת את תמר הוא שלה, הבן השלישי. אבל יהודה מעכב את הנישואין כי הוא חושש לגורל בנו.

הזמן מתארך, ותמר מבינה שיהודה אינו מתכונן להשיא אותה לבנו השלישי. אין לה ילדים, היא אינה נשארת צעירה, והיא מחליטה לקחת את העניינים לידיים.

התורה מספרת לנו כיצד היא התחפשה ליצאנית והמתינה שיהודה יעבור בסביבה. היא פיתתה את יהודה, שמבטיח לה גדי עיזים בתמורה. היא נטלה את המטה והחותמת שלו כערבון, אבל כאשר הוא שב עם גדי העיזים, ה"יצאנית" נעלמת בלי להשאיר עקבות.

זמן קצר אחר כך מתגלה כי תמר הרה, והיא נידונה למוות על התנהגותה המופקרת. למרות גזר דין המוות התלוי ועומד על ראשה היא נמנעת מלהביך את יהודה על ידי גילוי העובדה כי הוא אבי הילד שברחמה. במקום זאת היא שולחת לו את המטה והחותמת בצירוף בקשה: "הַכַּר נָא לְמִי הַחוֹתֶמֶת [...] וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה." במילים אלה בדיוק השתמש יהודה עם אחיו לאחר מכירת יוסף, כאשר הציגו בפני אביהם את כותונת יוסף. כזכור יהודה ואחיו נטלו את כותונת יוסף, טבלו אותה בדם, והציגו אותה בפני יעקב במשפט "הַכֵּר נָא, הַכֻּתֹּנֶת בִּנְךָ הִיא." באמצעות הקבלה זו קיבל יהודה רמז שתפקידו במכירת יוסף היה טעות נוראה. כאשר מילותיה של תמר מהדהדות בראשו ומזכירות לו את חטאו הגדול, מודה יהודה: "צדקה ממני" - היא צודקת בדבריה יותר ממני.

 יהודה היה יכול להתכחש למעשה, לא לענות לשאלת תמר ולמנוע מעצמו מבוכה גדולה. ובכל זאת, הוא מתגבר על הנטייה הטבעית ומודה במעשה. עם הודאתו באשמה הופך יהודה לאדם הראשון בתורה שמקבל אחריות על חטאו מרצונו החופשי, וכך הופך למודל של תשובה אמיתית וכנה. זהו דפוס התנהגות ההולם מנהיג יהודי, ואכן, בזכות מעשה נאצל זה זוכה יהודה ששרביט המלוכה יעבור לשבטו. דוד המלך ושלמה המלך יהיו מצאצאיו ומתמר. 

זהו סיפור חריג בנוף התנ"כי. חריגה אף יותר העובדה שהוא הוזכר בתורה באופן הזה. אבל העובדה הזו מלמדת אותנו עיקרון קריטי באמינותו של התנ"ך כמקור היסטורי מהימן.

אם נקביל את התנ"ך למקורות חלופיים, נבחין שבאופן כללי אין רשימות היסטוריות רבות מתקופה זו. המעט שנמצא בידינו רחוק מאוד מלהיות מה שמכונה "היסטוריה אובייקטיבית". דוגמה טובה לכך היא היומנים של שליטי ארם נהריים (מסופוטמיה). לפי יומנים אלו, תחילת אילן היוחסין של השליטים היא באלים, והמלכים עצמם מתוארים כשליטים אידיאלים ללא רבב. התנ"ך, לעומת זאת, ייחודי בהתייחסותו האובייקטיבית ואף בביקורתיות היתר שלו כלפי העם היהודי ומנהיגיו. מטרת התנ"ך היא לחנך, ולכן לא חסר בו פרט, ואין בו טיוח של עובדות לא נעימות. במקום קופת שרצים מאחורי הגב אנו מוציאים את הכביסה המלוכלכת לעיני כולם. הסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגוויל היטיב לומר:

התנ"ך הוא ספר אנטישמי. [עם] ישראל הוא הפושע בסיפורו האישי ולא הגיבור. בודד בקרב האפוס, הוא מחפש את האמת ולא את הגבורה.

הרעב

כעת משתלבים לנגד עיניו של הקורא כל חלקי הפאזל, כאשר סיפור תמר ויהודה מכשיר את הקרקע להכרת האחים בטעותם ולאיחודם המחודש עם יוסף.

במצרים מתגבר הרעב הגדול שחזה יוסף, והוא משפיע על האזור כולו. מצרים – הודות ליכולת המופלאה של יוסף לחזות את הנולד – הופכת למקום היחיד שבו ניתן למצוא אסמים מלאי תבואה.

יעקב שולח את האחים לערוך קניות. את בנימין הצעיר הוא משאיר לצידו בבית. הוא הרי אינו מודע לעובדה שיוסף חי, וחרד לגורלו של בנימין, היחיד שנותר לרחל, אשתו האהובה.

כאשר מגיעים האחים למצרים, הם משתחווים לפני המשנה למלך מבלי לזהות שהוא בעצם אחיהם האבוד, שהם מכרו לעבד. אחרי הכול, בפעם האחרונה שראו אותו היה נער בן 17, ועתה הוא בן כמעט ארבעים, לבוש במחלצות המתאימות למעמדו.

בנקודה זו בסיפורנו היה יכול יוסף לחשוף את זהותו, אבל הוא בוחר שלא לעשות כן. הוא שמר את זהותו בסוד, והריץ את אחיו במסע תלאות מהמעניינים והמרגשים בתנ"ך כולו.

יוסף נוכח ששנאת אחיו הציבה אותו לפני סכנת מוות בעבר, ואם הוא לא יטפל בשורש שנאה זו, היא עלולה להוות איום כלפי העם היהודי בעתיד. רק אם האחים יכירו בטעותם ויחושו חרטה אמיתית, יהיה ניתן לפתור אותה. יוסף מזהה שזהו הזמן המתאים ביותר לטפל בה, כשהדרך ההולמת ביותר היא על ידי חרטה על חטאם כלפיו.

לפי הרמב"ן, תהליך הניקוי הפנימי, המכונה גם "תשובה" או "חזרה בתשובה", מתבטא בכך שהאדם מזהה את העבירה, ומתחייב שלא לעבור עליה שוב. אך המבחן האמיתי הוא כאשר אדם מוצא את עצמו באותן נסיבות שבהן חטא בעבר, והוא מתגבר ואינו חוזר על החטא. בכך למעשה הוא מוכיח שאכן חל בו שינוי ושתשובתו אמיתית.

לנגד עיניו של יוסף מתהווה הזדמנות להעמיד את האחים שוב באותה סיטואציה, והוא מוביל את האירועים כדי שיגיעו למצב שבו ייטלו אחריות על מעשיהם ויעקרו מן השורש את הנזק שנגרם בעקבות קנאת אחרים. כדי לקדם את התהליך, הוא מאשים בריגול את אחיו, שטוענים בכל תוקף שהם אינם מרגלים, אלא בני משפחה אחת. כדי לאמת את הטיעון, הם מספרים שהותירו בבית אב ואח. יוסף ממהר להגיב: "אם אתם רוצים להוכיח לי שאתם דוברי אמת, תחזרו אליי עם האח שנותר מאחור."

בני יעקב, כיאה לאנשים מאמינים, מנסים לקשר את כל הקורה להם למעשיהם בעבר. הם מפשפשים במעשיהם ומגיעים לכלל הבנה שהאירועים מתרחשים בעקבות מה שהם עוללו בעבר ליוסף. כעת מוטל עליהם להביא עימם את בנימין ולהציגו לפני יוסף – והם יודעים שאם יקרה לבנימין משהו, אביהם עלול למות מצער.

יוסף עומד על שלו ומזהירם שלא יעזו לחזור אליו בלי בנימין. הם שבים לביתם אובדי עצות. כאשר הרעב מתגבר והופך לקשה מנשוא, הם נאלצים לרדת שוב למצרים, הפעם עם בנימין. יוסף מתפייס למראית עין, אך לפני שהוא משחרר אותם חזרה לדרכם, הוא מטמין את גביע הכסף שלו בתוך שק התבואה של בנימין, כשהוא מאשים את האחים בגניבה. מש"נתפסו" האחים, מציע יוסף לשלח אותם לחופשי ואת בנימין להפוך לעבד. יוסף הצליח. זהו רגע המבחן – האם יפנו את גבם לאחיהם כדי להציל את עצמם?

מתברר שבמשך השנים השתנו האחים. הם לא יחזרו שוב על אותה טעות. הם עומדים בניסיון בכבוד, ולא רק שאינם נוטשים את בנימין, אלא שיהודה מתווכח בלהט עם יוסף ואף מציע את עצמו במקום בנימין על מנת לפדותו. בשומעו מילים אלה, פורץ יוסף בבכי ומגלה סוף סוף את זהותו האמיתית: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חַי?"

זהו אחד הרגעים הגדולים בתורה. הקורא עומד נפעם למראה האחים המביטים בתדהמה באח שלהם, שמכרו לפני שנים רבות כעבד, והניצב בפניהם עתה במלוא הדרו כמשנה למלך מצרים.

תוכנית אלוקית

עם חלוף ההלם הייתה המחשבה הראשונה של האחים, מן הסתם: "זה הסוף שלנו." אך בליבו של יוסף לא היו מחשבות נקמה, כפי שהוא ממהר להבהיר להם. הוא משמיע באוזניהם מילים שהן בסיס השקפתי משמעותי ביותר במושגים של הבנת ההיסטוריה היהודית:

וְעַתָּה עַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אוֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וְיִשְׁלְחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם לָשׁוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדוֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹקִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. 

יוסף מציב כאן את אחד מן העקרונות הבולטים ביותר של חכמי התורה בהסבירם את הדרך להבנת מהלך ההיסטוריה היהודית: "אלוהים מקדים תרופה למכה."

בתחילה דַּנּו ברעיון של ההיסטוריה כתהליך מבוקר בעל יעד מוגדר. החלטותינו האישיות והלאומיות הן בעלות משמעות רבה בנוגע לדרך שבה נגיע ליעדנו המשותף. אך תהיינה החלטותינו אשר תהיינה, ההיסטוריה האנושית בכללותה תגיע ליעד שאותו הגדיר הבורא מראש. כלומר, לא חשוב באיזו דרך נבחר לצעוד, הבורא פועל כל הזמן כדי להבטיח שמטרות העל של ההיסטוריה אכן יושגו. ההשגחה דואגת שכל חלקי הפעילות האנושית יורכבו בסופו של דבר לתמונה אחת. 

כאשר אנו חיים את חיינו והמאורעות מתרחשים להם, איננו יכולים לראות תמיד את היעד, ולעיתים נשגב מבינתנו כיצד מתואמים כל פרטי ההתרחשות לתמונה הכוללת. אבל כאשר יגיע התהליך לסיומו, נוכל לראות כיצד כל דבר שהתרחש הוא בעל משמעות והיגיון, ומה תפקידו של כל אירוע ברצף האירועים ההיסטורי.

יוסף, שהיה אדם נבון ביותר ובעל אמונה בבורא, הבין שכל מה שעבר עליו במשך 22 שנה – המכירה, העבדות, השבי והעלייה לגדולה - כולם חלק מתוכנית על. נגזר עליו לרדת למצרים, כיוון שהיה זה חלק מתהליך קוסמי–היסטורי עצום בממדיו, שהתברר רק בסוף הסיפור.

ההיסטוריה היהודית (וההיסטוריה של כלל האנושות) היא כמו פאזל ענק בן 6,000 חלקים, כשכל חלק מציין שנה. אלא שבשונה מפאזל רגיל, שניתן לראות את התמונה בשלמותו על גבי האריזה, לנו אין כל מושג לגבי התמונה הסופית. על מנת להניח את החלקים הראשונים במקומם הנכון, נדרש מאמץ מחשבתי כביר. רק כאשר מסתיימת מלאכת ההרכבה, אנו רואים שכל החלקים מתאימים בדיוק, אף חלק אינו חסר ואין חלק מיותר, לכל חלק תפקיד משלו ומקום משלו. 

כך מתנהלת ההיסטוריה בעיני היהדות. לתפיסתה, לכל אירוע יש מקום ותפקיד. אין מקריות וגורל עיוור, כל הפרטים מצטרפים לתמונה הכוללת בתוכניתו האינסופית של הבורא. כשנגיע לסוף הדרך ונתבונן בתמונה במלואה, נוכל להביט לאחור ולהבין את ההיגיון הצרוף בכל האירועים ואת ההתאמה בין החלקים.

יוסף הבין זאת ושלח לאביו את הבשורה כי הוא עדיין בחיים. יעקב, שהיה שרוי עד כה באבל עליו, מתמלא בשמחה נרגשת. עתה מתאחדים הבן והאב ברגע מלא הוד. כל מצרים באה לצפות במשפחתו של המשנה למלך, אשר משתחווה ליוסף תוך הגשמת הנבואה שנצפתה בחלומותיו שנים רבות קודם.

פרעה הזמין את כל המשפחה להתגורר במצרים, והמשפחה נעתרת: שבעים בני המשפחה ירדו למצרים – יעקב ו-12 בניו עם נשותיהם וילדיהם. תשתית העם היהודי הגיעה למצרים. שוב אנו עדים כאן לדפוס העובר כחוט השני לאורך ההיסטוריה היהודית. יהודים המגיעים לארץ גלותם מתקבלים בברכה. הממלכה מעניקה להם מרצונה הטוב ובאדיבותה את נכס הנדל"ן המשובח ביותר בדלתא של הנילוס - ארץ גושן. הם מתיישבים שם בטוב לב ומשגשגים. הכול נראה טוב כל כך, עד שהמצרים מתחילים לראות שהם מצליחים וחיים טוב.

טוב מדי לטעמם של המצרים.

בשלב זה, שבו מסתיים ספר בראשית בפטירת יעקב ויוסף, נמצאים בני ישראל ברום המעלה. הבעיות תתחלנה רק בספר שמות.