יום השואה השנה בודד מתמיד ויהודי מתמיד

הערב, על רקע האנטישמיות הגואה בעולם, מתחיל יום הזיכרון הלאומי לשואה. השורדים האחרונים של מלחמת העולם השנייה עדיין חיים בינינו, וזוכרים שכך בדיוק הכל התחיל. "הפתרון הסופי" לא נולד בין לילה. קדמה לו אפליה הולכת ומתגברת של היהודים, שסימנה את עצם הקיום שלהם כבעיה שצריך לפתור.

למעשה, בתחילת המאה העשרים, דווקא השמאל הגרמני היה זה שהפך את היהודים למטרה לחץ וזוהה כמפיץ סטריאוטיפים אנטישמים. היהודים זוהו עם הבורגנות הליברלית, שהייתה אויבת השמאל המרקסיסטי. אחד הראשונים שהפכו את הקיום היהודי לבעיה, לשאלה שצריך לפתור, היה קרל מרקס, בן להורים יהודיים שהמירו את דתם לנצרות. וכיוון שהקיום היהודי הפך לבעיה, הקולות שקראו לשלילת זכות היהודים להתקיים החלו להיחשב לגיטימיים. היהודים לא נחשבו יותר לאזרחים יצרנים ותורמים אלא לטפילים, כאלו שלא שייכים לארץ אלא זרים לה ומוצצים את דמה.  

היהודים בתורם ניסו להתגבר על האשמה זו על ידי אימוץ נלהב של הביקורת המרקסיסטית, והצטרפות לתשובה שזו הציעה לשאלה היהודית: ביטול הזהויות הפרטיקולריות כולם, ובראש ובראשונה, הזהות היהודית. כך, בעולם שבו לא יהיו יותר עמים ומדינות וזהויות קולקטיביות מובחנות, תחדל היהדות להוות בעיה ושאלה. העולם כולו יהיה מאושר וחופשי, ומלא באינדיבידואלים יצרניים וייחודיים בדרכם, כמו שהיהודים הגרמנים ביכרו לראות את עצמם

מכאן, קצרה הייתה הדרך לאנטישמיות הימנית. אם הקיום היהודי הוא אכן "שאלה", השאלה היהודית, הרי שהיהודים אינם יכולים להיחשב אזרחים מן המניין של הלאומיות הגרמנית. ואם הם אינם אזרחים, הרי שקיומם הופך משאלה לבעיה. הם איום על הלאומיות הגרמנית האמיתית. הם בעיה שצריך לפתור על ידי גירוש, סילוק, ואם אי אפשר – אז על ידי השמדה.  

היו שחשבו כי המערב למד ו"לעולם לא עוד" הוא לקח שנחקק עמוק עמוק בתודעה האנושית. אולם, למרבה התדהמה, אירועי השבועות האחרונים בלב המוסדות היוקרתיים ביותר בארץ האפשריות הבלתי מוגבלות, הארץ שבה יהודים מעולם לא נרדפו בה באופן משמעותי, טופחים על פנינו ומלמדים כי העולם לא למד. לא רק שהשביעי באוקטובר לא הביא להגנה מוגברת על היהודים – הוא התיר את דמנו.

החמאס לימד את העולם שאכן דם יהודי נחשב פחות. ליהודים יש את כל הזכויות שבעולם, אך לא את הזכות לארץ משלהם. ואם אין להם זכות לארץ, אז קיומם שב להיות "שאלה" בעיני השמאל, ומשם הוא חוזר להיות גם "בעיה" בעיני הימין. היהודים הם שאלה שצריך לפתור, או בעיה שצריך להיפטר ממנה. אין להם זכות לארץ ואין להם גם זכות לחיות ללא ארץ. הקריאות "חזרו לאירופה" שנשמעו באוניברסיטאות בארה"ב, משמען למעשה – חיזרו לתאי הגזים.

שארית הפליטה של יהדות מערב אירופה, שהצליחה להימלט מהיבשת המקוללת שרדפה והשמידה אותם אחרי שהם תרמו כה רבות לשגשוגה, נחתה על חופי העולם החדש וניסתה להתחיל בו מחדש את חייה. יהודים אלו עשו מאמץ עליון להתקבל באוניברסיטאות העילית של ארה"ב, והם היו בין אלו שהפכו מוסדות אלו לכוח בינלאומי מוביל.

אולם, רבים מהיהודים הללו לא זנחו את השכנוע העמוק של היהודים הליברלים בעבר, שמה שיוריד מהם את "השאלה היהודית" הוא ביטול הלאומים והלאומיות כולה. הם המשיכו להוביל קו קוסמופוליטי, החל משנות ה-60 ועד ימינו אנו, והתעקשו כי הלקח של השואה אינו שהיהודים צריכים מקום משלהם, מדינת ישראל, אלא שהלאומיות עצמה היא חטא. כעת, תלמידי אותם אוניברסיטאות, שהתחנכו אצל בניהם ונכדיהם של הפרופסורים היהודים שברחו מאוניברסיטאות גרמניה, קוראים ליהודים שהתאקלמו בארה"ב ועיצבו את דמותה לשוב לשם – לאדמה שפלטה אותם. כאילו שאירופה היא האלמה-מטר של היהודים, ולא הקבר של העם היהודי. הרי אין לנו שם אף דבר חוץ מקברים: מוזיאונים שבהם קבורים חפצים יהודים, ובתי קברות שבהם טמונים עצמות של יהודים. מה עוד יש ליהודים באירופה?

כיצד יתכן שהמסקנה שהסיק העולם הנאור מהטבח של החמאס הוא שהיהודים אשמים? כיצד יתכן שטבח זה הביא לעליה מטורפת באירועי האנטישמיות, לצד הכלה שקטה שלהם מצד המערב הליברלי? כיצד יתכן שהעם היהודי הופך שוב לשק החבטות של העולם, זה שתמיד לגיטימי להכות אותו אך לו אסור אף פעם להחזיר חזרה אלא רק להתגונן חלושות?

בשנים האחרונות, החלה להתפשט בארץ האופנה להפוך את יום השואה לאירוע בינלאומי, אירוע כלל אנושי. כביכול רצח היהודים באירופה לא היה עוול מיוחד כנגד העם היהודי אלא פשע כנגד האנושות. גישה זו לא רק שאינה מבטיחה לנו שהשואה לא תשנה, אלא שהיא משמרת על אש קטנה את הסיר המבעבע של האנטישמיות. היא מודה שליהודים אין זכות קיום משל עצמם, אלא רק בתור חלק מופשט של האנושות. לכן, ליהודי אסור להילחם אף פעם. ליהודי אסור להחזיר למי שמכה אותו. ליהודי אסור לחיות בעולם. רק לילידים הפלסטינים.

בשנה זו, אירועי האנטישמיות בעולם הופכים את יום השואה הקרב ובא לבודד מאי פעם ויהודי מאי פעם. הם מחזירים אותו חזרה אלינו, ומלמדים שאף עם אחר לא יזכור את השואה בשבילנו ואף אחד לא יתבע את דמנו. הם נותנים טעם חדש בסמיכות יום השואה לחגים הלאומיים, ומלמדים כי גם יום השואה הוא אירוע לאומי – יום המזכיר לנו שאין לנו מקום בעולם מלבד בהבטחת האל.