חלמתי שהעסק העצמאי שלי יהיה אימפריה. אבל האם אני עצמאית באמת?

אני זוכרת את הפעם ההיא שהלכתי למס הכנסה, חיכיתי בתור נרגשת והרצתי בראש שלי חזון גדול. חזון של מי שמתחילה מעוסק פטור קטנטן אבל תיכף, חכו חכו, אתם תראו, אני אהפוך לאימפריה, אהיה מספר אחת בתחום שלי, אגיע לחופש כלכלי ואנהל רשת של מה-שבא-לי מאיזה אי אקזוטי על יבשת שחצבתי בעצמי, כשאני שותה מיץ קוקוס. חכו- חכו.

חלפו כמה שנים וההתרגשות שליוותה אותי בהמתנה לפתיחת תיק עוסק-פטור במס הכנסה התחלפה בכל כך הרבה שאלות. 

אם אני עסק עצמאי אבל יש לי כל כך הרבה שותפים בלתי-נראים ש״נוגסים״ בעוגת ההכנסות שלי, מרשויות המיסים ועד לכל היועצים שלימדו אותי איך לתמחר, איך לשווק, איך לתת שירות, איך לא לתת שירות, האם אני באמת עצמאית?

חלפו עוד כמה שנים. בשנים האלה הפכתי לעוסק מורשה, פתחתי עסק עצמאי (מועדון כושר לנשים), סגרתי אותו לאחר כמה שנים, חזרתי להיות עוסק- פטור ואז קיבלתי החלטה מאוד עצמאית עם שותף שהיה גם הוא מאוד צלול ועצמאי, לפתוח עסק, כנראה המשמעותי ביותר שהקמנו ונקים בחיינו: ״מועדון ההורות״. במועדון הזה אנחנו אחראיים על המקלחות, ההרדמות, ההאכלות, ההנקות (זה רק אני), ההחתלות, המילה הטובה, ההקשבה, הדאגה האינסופית עד כדי ביטול כמעט מוחלט של – עצמי.

והנה, שוב מצאתי את עצמי שואלת: האם אני באמת עצמאית?

לרגל יום העצמאות שחל היום, אני מוסיפה לסל השאלות שלי את השאלה - מהי בכלל עצמאות? יש לנו מדינה אבל נדמה לי, שכמוני, לפני כל צעד שהיא עושה, היא שואלת את כל סובביה אם יש לה אישור לכך. וגם כשהיא פועלת, היא מתכוננת בחשש להשלכות של כל צעד כזה. האם זו עצמאות??

פתחתי את הספר המדהים של אלומה לב ״עד שלבך יתנגן״ סתם ככה באקראיות, כפי שאני אוהבת לעשות לפעמים, ו״נפלתי״ באופן מדויק על חלק של ימימה שנקרא: ״יש לך זכות קיום״ ובחלק הזה ישנו ציטוט של ימימה אביטל זצ״ל שאומרת: ״יש לך זכות קיום מבלי להצטדק... אל תצטדקי ואל תפריזי״. בהמשך כותבת אלומה לב ״תהיי פנימית, נמצאת משתייכת מזכות הקיום״. 

בתוך המילה ״עצמאות״ נמצאת המילה ״עצמי״ ולהיות עצמי, העצם שלי, זה להיות פנימית. זה לתת לי תוקף, אישור, זכות קיום, גם כשלפעמים אני ״נמחקת״. 

בין אם זה בעסק, כשאני כמעט טובעת מרוב משימות עד שאני שוכחת לאכול, או כשאני מקבלת תשלום ומבינה שלפחות 40% ממנו לא שייך לי, עצמי. בין אם זה בהורות, כשכמעט בכל רגע נתון יש איזו דרישה וציפייה ממני בין אם היא נאמרת, נבכית (מלשון בכי) או מובנית מאליה בלי צורך להגיד מילה. 

בכל תחום באשר הוא ובמיוחד בנסיון לג׳נגל בין כל התחומים יש איזה חץ שמנתב אותנו. לפעמים החץ מופנה כלפי חוץ - מה צריך לעשות? למי צריך לשלם? את מי צריך לרצות עכשיו? ולפעמים החץ הזה מופנה פנימה - מה ישמח אותי? איזו דרך הכי מדויקת עבורי לבצע את זה כרגע? האם נכון לי לעשות את זה עכשיו?

העצמאות היא תוצאה של ״עצמיות מבוררת״. היא מושגת כאשר בחרנו להפנות את החץ יותר פנימה ופחות החוצה. כשנתנו לעצמנו זכות קיום על אף כל הנסיבות שבחוץ. כשהפסקנו להצטדק ולחפש אישורים מבחוץ והתחלנו לפעול יותר על פי מצפן פנימי, ופחות על פי מה שיגידו. גם כשאנחנו חייבים לפעול מתוך מענה לצורך חיצוני, גם כשאנחנו משלמים מיסים, תמיד יש לנו זכות קיום ואיזושהי זכות בחירה.

אני יכולה לבחור להוסיף מוצר שמרגש אותי לעסק שלי, אני יכולה ״לפטר״ לקוח שכבר לא נעים לי לעבוד איתו, אני יכולה לשלם מס-הכנסה מתוך שמחה שהשנה העסק שלי היה רווחי, לעומת שנה שעברה שהייתי בחופשת-לידה. 

אני יכולה לקחת לעצמי שנייה כדי לשתות כוס מים לפני שאני רצה להרגיע את הבכי של הבת שלי עם הנקה בשיא החום. אני יכולה להזכיר לעצמי שעוד כמה שנים אני לא אזכור את אתגרי-האימהות שאני חווה כרגע ולבחור לחבק אותם באהבה ולחפש את רגעי האושר הקטנים שמתגנבים בינהם, להנות מהם. 

עצמ-אי פירושו למצוא את ה-אי הזה שהוא אני עצמי בתוך ים של כל כך הרבה דרישות, מטלות ותשלומי מיסים. אולי ככה אקרא לאי שאחצוב ביום מן היום, כשהילדים שלי יגדלו ואקים רשת של מה-שבא-לי. 

אני בטוחה שהקוקוס שם יהיה מאוד טעים.

חג עצמאות שמח לכל מדינת ישראל!