מי צריכים להיות האנשים הממונים על טקסים?

בין יום השואה ליום העצמאות אנחנו צופים בלא מעט טקסים.

מהו הדבר שהופך אירוע ל'טקס'?

טקס הוא בראש ובראשונה אירוע ציבורי. בחיים האישיים והפרטיים של האדם, אין טקסים. טקס הוא תמיד אירוע שבו מעורבים כמה אנשים. בתוך מסגרת חברתית - לאומית, קהילתית או אפילו משפחתית או זוגית – ישנם טקסים, רשמיים יותר או פחות. ישנם טקסים לא רשמיים בין בני זוג, או טקסים חצי רשמיים של הסבא או הסבתא במפגשים משפחתיים, וטקסים רשמיים באופן מלא באירועים ממלכתיים וצבאיים.

הטקס עצמו מתייחד מפעילות אחרת בשני מאפיינים. ראשית, אין לו תכלית פונקציונלית, כלומר הוא אינו מכשיר להשגת מטרה אחרת אלא הוא צורך עצמו. כשאנחנו מדליקים את האור בבית או מבעירים מדורה בשטח, אנו עושים זאת כדי שיהיה אור, אך כשאנו מדליקים נר במסגרת טקסית, איננו עושים זאת לשם האור אלא לשם הטקס. מאפיין נוסף של הטקס, הנגזר מהקודם, הוא הכללים המוקפדים שלו. כשאנו מדליקים אש לצורך פונקציונלי, לא חשוב לנו איך בדיוק היא מודלקת. לא משנה האם משתמשים בגפרור, במצית, בחומר בערה, בשמן או בכל דרך אחרת. מה שחשוב הוא התוצאה. לעומת זאת, בטקס, יש חשיבות רבה לאופן שבו הוא מתבצע, יש לו כללים מוגדרים מאוד, שאם חורגים מהם, הורסים את הטקס.

בחיים המודרניים, החילוניים, הטקסים הרשמיים המוכרים ביותר הם אלו המדינתיים, שמזוהים בעיקר עם הצבא. בצבא יש טקסים כל הזמן. כל מסדר דגל הוא טקס. הרמת הדגל והעמידה דום אינן פעולות פונקציונליות אלא פעולות טקסיות. לטקס יש כללים, וחריגה מהם נחשבת פגיעה בטקס. מחוץ למסגרת הצבאית, הטקסים המרכזיים שיש לאדם המודרני הם אלו הממלכתיים. במדינת ישראל, הטקסים המוכרים ביותר הם אלו של הימים הלאומיים, יום הזיכרון ויום העצמאות. הדלקת המשואות היא טקס רשמי מוקפד מאוד. היא אינה פונקציונלית, ויש לה כללים (מעין "הלכות") דקדקניים. אם חלילה אחד מהמשתתפים בטקס יפר את כלליו, העם ירגיש פגוע מכך.

במסורת היהודית יש מקום רב לטקסים. לליל הסדר יש ממד טקסי. כל תפילה בבית כנסת היא סוג של טקס. כיום, אנו מכנים טקסים אלו "דתיים", אך למעשה, רבים מהם אינם שונים מאוד מהטקסים הממלכתיים, "החילוניים". מדובר בפעולה ציבורית, שמטרתה אינה פונקציונלית ויש לה כללים מוקפדים. מדובר בפעולה סמלית, שמגבשת את הציבור סביב דבר מה מרומם, "קדוש". בכל טקס, הן דתי והן ממלכתי, יש ממד מסוים של קדושה, כלומר משהו מרומם, שאינו שייך ליומיום החולי, השגרתי. הטקסים הממלכתיים מלכדים את הציבור סביב הדגל, שנתפס כמשהו מרומם, נשגב מהצרכים הפרטיים הקטנים של היחיד, משהו ששווה למסור למענו את הנפש.

פרשות השבוע שנקראות בבית הכנסת בשבועות האחרונים מקדישות מקום רחב מאוד לטקסים. פרשות אלו הן מספר ויקרא, המכונה לפעמים גם "תורת כהנים". ספר זה מוקדש בעיקר לכהנים ולמקדש, ויש בו הרבה מאוד כללים, כללי טקס. מתי מותר להיכנס למקדש ומתי אסור וכיצד. הפעילות במקדש, הקרבת הקרבנות והמנחות, היא כולה טקסית. הדלקת המנורה בהיכל, לדוגמה, אין מטרתה להאיר את החדר. היא אב טיפוס של הדלקת נרות טקסית. הכהן צריך לעשות זאת באופן מסוים, במנורה מיוחדת, בשעות מיוחדות, שלא לתכלית פונקציונלית אלא לשם הטקס.

הטקסים במקדש דומים אפוא במידה רבה לטקסים הממלכתיים הנהוגים במדינה המודרנית. עם זאת, ברצוני להצביע על הבדל חשוב בין השניים. הטקסים הממלכתיים, שהם היחידים שנותרו לנו במדינה המודרנית, שייכים תמיד לצבא. אפילו טקס כמו הדלקת המשואות, שאינו טקס צבאי, מנוהל על ידי חיילים. אפילו טקס יום השואה, אירוע זיכרון למשהו שהתרחש לפני קום המדינה ואינו קשור בשום צורה לצבא – גם הוא מנוהל בחלקו על ידי חיילים. טקסים דתיים, לעומת זאת, מנוהלים על ידי כהנים, אנשי דת. כלומר, המדינה המודרנית שמרה על הטקסים, אבל החליפה את הכהנים בחיילים. החיילים הם אנשי הדת החדשים, הם אחראים על ניהול הטקסים.

להבדל זה משמעות רבה מאוד. הכהן, כפי שהתורה רואה אותו, הוא היפוכו הקיצוני של החייל. בתחילת פרשת השבוע, פרשת "אמור אל הכהנים", המפרטת את ההלכות המיוחדות לכהנים, מזהירה התורה את הכהן להתרחק מכל מה שקשור למוות. הכהן, שנכנס לעבוד במקדש, צריך להתרחק מהחרב ומהחלל, כלומר מגופות חסרות חיים. הוא איש של חיים ולא איש מלחמה. אין דבר יותר זר לכהן מאשר החרב.

התורה אינה פציפיסטית. היא אינה מתנגדת למלחמה מכל סוג. היא מכירה בכך שאנו צריכים להילחם על מה שחשוב לנו וללמוד לאחוז בחרב. אדרבה, היא מצווה עלינו להילחם באויבינו ורוצה שבני יהודה ידעו כיצד לירות בקשת. אולם, חשוב לה להבחין בין המקדש לבין החרב. את המזבח אסור לעשות מאבנים, כי "חרבך הנפת עליה ותחללהָ". במקום שעליו עורכים את הטקסים הלאומיים, המזבח, אסור להכניס חרב. הוא מקום של חיים ולא מקום של מוות. האנשים שעורכים את הטקסים צריכים להיות כהנים, אנשי רוח וחיים, ולא אנשי מלחמה ומוות.

בספר דברי הימים מסופר כי דוד אומר שהקב"ה לא מאשר לו לבנות את המקדש כיוון שהוא עסק במלחמה: "הָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ" (דברי הימים א, כח, ג). אין זו ביקורת על דוד. הוא עסק במלחמות כיוון שהיה צורך לבסס את מלכות ישראל ולהכניע את אויביה. הוא לא שפך דמים להנאתו. אולם, למרות שהוא פעל מתוך הכרח – מקדש הוא לא יכול לבנות. המקדש, שהוא המקום של הטקסים, הוא הלב של האומה. והלב של האומה לא יכול להיות קשור לשפיכות דמים.

כשצפיתי השנה בטקסי הזיכרון, בעיצומה של מלחמה צודקת מאין כמותה, חשבתי כי אולי היה ראוי לנו ללמוד מאבותינו, ובמקום להפקיד על הטקסים שלנו את אנשי הצבא, אנשי החרב, היה עלינו לתת אותם בידי הכהנים, אנשי הרוח, אנשי החיים. דומני שאין בכך כדי להחליש אותנו חלילה, אלא להפך - לרומם את רוחנו ולהזכיר לנו לשם מה אנו נלחמים ומדוע המלחמה שלנו צודקת.