פסח שני מלמד אותנו מי האנשים שזוכים לקבל צ'אנס נוסף

על פי לוח השנה העברי, היום חל 'פסח שני'. מהו בדיוק יום זה, מה עושים בו ואיך הוא קשור לפסח?

קודם כל, קצת פרטים בסיסיים: נתחיל ממהו "פסח ראשון". בתורה, פסח הראשון אינו מה שאנשים היום קורים חג הפסח, אלא מה שאנו קורים "ערב פסח". כלומר, לא היום למחרת ליל הסדר, אלא היום שבו שורפים את החמץ. לא ט"ו בניסן אלא י"ד ניסן. יום י"ד בניסן הוא יום הקרבת קרבן פסח, והוא זה שאליו מתייחסת התורה כאשר היא מדברת על "פסח". קרבן הפסח מובא לקראת ערב ביום י"ד, ואמורים לאכול אותו באותו ערב, בליל הסדר, עד חצות הלילה. שבעת הימים שמתחילים בליל הסדר ומסתיימים בשביעי של פסח מכונים בתורה "חג המצות" ולא "פסח".  

פסח שני הוא יום י"ד באייר, חודש בדיוק לאחר י"ד ניסן, כלומר לאחר פסח ראשון. הוא אינו דומה באף דבר ל"חג המצות", כלומר למה שאנו קורים פסח, אלא למה שהתורה מכנה פסח, כלומר ליום שבו מקריבים את קרבן הפסח. עיקרו הוא, הזדמנות שניה להביא קרבן פסח, עבור מי שלא היה יכול להביא את הפסח הראשון מסיבות שונות, או כיוון שנטמא למת, ונמנע ממנו לעלות למקדש מחמת טומאתו, או משום שהיה "בדרך רחוקה", כלומר, לא הספיק להגיע בזמן להר הבית מחמת עיכובים בלתי צפויים בדרך. עבור אותם אנשים, מספקת התורה הזדמנות שניה –הם יכולים להקריב באופן פרטי את קרבן הפסח חודש לאחר פסח ראשון ולפצות על היעדרותם.

עצם האפשרות להשלים מאורע שחלף, היא דבר יוצא דופן. בנוהג שבעולם, אם החמצת אירוע כל שהוא, אין כל דרך "להשלים". אפשר לפצות על דברים רבים, אבל אי אפשר לפצות על החמצה של מאורע תלוי זמן. אם היית במילואים בליל הסדר, הפסדת את הטיסה לחתונה של אח, החמצת את הרכבת להופעה שרצית להשתתף בה או ששברת את הרגל בדיוק בערב המסיבה של השנה – אז הפסדת. אין אף דרך לשחזר את המאורע שחלף ועדיין לא נמצאה הטכנולוגיה שתוכל לשמר במדויק את החוויה ולהעביר אותה הלאה. מה פשרו אפוא של "פסח שני"? האם יש גם "ראש השנה שני"? "פורים שני"? "יום כיפור שני"? מדוע, ובעיקר כיצד, זוכה פסח להזדמנות שניה?

כדי להבין זאת, שווה לעיין מעט במקורות של יום זה. פסח שני מתייחד בכך, שבניגוד לכל שאר המצוות, שהגיעו מלמעלה למטה, ציווי נבואי שניתן למשה ומשם לישראל, הוא מגיע דווקא מדרישה עממית, מלמטה. אלוקים לא מצווה את משה ללכת לאנשים שהפסידו את הפסח ולומר להם לעשות פסח שני, אלא להפך, אותם אנשים מגיעים אל משה, ואומרים לו: הפסדנו, אבל אנחנו רוצים גם. משה פונה אל האלוקים עם בקשתם, והלה מאפשר להם הזדמנות שניה, פסח שני.

סיפור זה מופיע בחומש במדבר, כשנה לאחר יציאת בני ישראל ממצרים, כלומר, בפסח הראשון שהם חוגגים כזיכרון למאורע של היציאה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעֲרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ [...]  וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם.

שנה לאחר יציאת ישראל ממצרים, הם מקבלים ציווי לחגוג את יום היציאה על ידי הקרבת קרבן פסח ואכילה משותפת שלו. ואותם אנשים שלא יכולים להשתתף, מגיעים בתביעה כלפי המנהיגים של הם, משה ואהרן: "למה נגרע"? הם רוצים להיות חלק, להיות "בתוך בני ישראל".

ובתגובה לבקשתם נאמר בתורה כך:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

הם מקבלים הזדמנות נוספת, חודש לאחר מכן – "מועד ב'".

מה שאני מבין מפרשה זו הוא שפסח שני אינו באמת חלופה לפסח ראשון. מאורע שהוחמץ – אי אפשר להשלימו. אולם, מה שהפריע לאנשים שבאו בתלונה למשה לא היה שהם החמיצו את האירוע, אלא שהם הרגישו דחויים, לא שייכים. הם מרגישים שהם "נגרעים מתוך בני ישראל", כלומר כאילו הם לא שייכים לכלל. פסח שני מאפשר להם לעשות משהו כדי להרגיש חלק. זהו אמנם לא פסח ראשון, זהו לא האירוע הגדול והחגיגי של פסח, שבו משתתפים כל העם יחד, אבל זה מפצה על תחושת החוסר שייכות. זוהי הזדמנות להתחבר מחדש לעם.

מסיבה זו, פסח שני חייב להגיע מהעם, מדרישה מלמטה, ולא על ידי חקיקה מגבוה. אותם אנשים שלא השתתפו בפסח לא היו חייבים בו. הם יכלו פשוט להמשיך בחייהם ולהשלים עם ההחמצה ולא היה קורה כלום. אולם, כיוון שהם ביקשו, רצו להרגיש חלק, ניתנה להם הזדמנות כזו.

פסח שני, לפיכך, מלמד אותנו לא רק על האפשרות לזכות בהזדמנות שניה: הוא מזכיר לנו גם מי הם אלה שמקבלים הזדמנויות שניות. לפני הכל, צריך באמת לרצות.