"בשביל למחוק לי את החיוך, יצטרכו להוריד לי את כל הפה"

הזמן: שבת שעברה. המיקום: אצטדיון בלומפילד ביפו. מכבי תל-אביב בכדורגל מבטיחה את זכייתה באליפות ה-24 בתולדותיה בליגה, לעיני כשלושים אלף אוהדים מאושרים בצהוב-כחול. מיד עם שריקת הסיום, החל טקס הנפת צלחת האליפות. אלא שמי שהצליח 'לגנוב' את ההצגה, וזכה לתשואות אדירות מהקהל היה לא אחר מאשר מתן לוי, בן 27 מאורנית, לוחם נח"ל שכמעט וקיפח את חייו בראשית המלחמה. בתום תהליך שיקום הירואי ומלא השראה, קיבל מתן, אשר התעוור בעקבות פציעתו, את הכבוד להניף את הצלחת יחד עם אחד מהשחקנים הנערצים עליו, ערן זהבי.

"לשמוע שלושים אלף אוהדים צועקים את השם שלך, זה היה אולי הרגע הכי מצמרר שהיה לי בחיים, בקטע טוב כמובן. הבנתי איך זה מרגיש להיות שחקן שמבקיע שער ניצחון בשנייה האחרונה בגמר הגביע. התרגשות שפשוט אי אפשר להסביר במילים", משתף מתן ברגעי האושר שעברו עליו, והצליחו להמתיק ולו לזמן קצר את ההתמודדות המורכבת והיום-יומית לאחר שאיבד את מאור עיניו.

לדבריו: "אני אוהד מכבי מגיל מאוד צעיר. הלכתי אחרי אבא שלי, מיכאל לוי, שעוד היה מתפלח למגרש הישן באצטדיון המכביה ואפילו שיחק כדורסל בקבוצת מכבי תל-אביב צפון. הוא זה שהשריש בנו את האהבה לקבוצה ואת ה-DNA הצהוב. הוא תמיד היה נוהג לספר לנו על שחקני העבר שהיה צופה בהם בתור ילד, והפך אותנו לאוהדים מושבעים כמוהו".

"אין לי עניין להיכנס לרחמים עצמיים"

את בוקר 'השבת השחורה' פתח מתן באירוניה סוריאליסטית ובלתי נתפסת בעיצומו של בילוי בלב תל-אביב. רצף האזעקות תפס אותו למעשה במועדון לילה תל-אביבי בו המשיך לבלות גם לאחר עלות השחר.

"באזור שבע בבוקר עוד הייתי בתוך מועדון 'השלוותה' בתל-אביב עם בקבוק וודקה ביד. מהמועדון עוד המשכתי לחבר אחר, שם ישבנו על יחד על בירה נוספת. רק באזור תשע הגעתי הביתה, עדיין קצת מסוחרר מהמסיבה והלילה שעבר עליי. ברגע שבאתי להיכנס לחדר, אחי מיד קרא לי לטלוויזיה כדי שאראה מה קורה. כמו כולם הדבר הראשון שעובר עליך הוא שוק מוחלט. הבנתי שלישון אני ממש לא הולך עכשיו".

בדקות הבאות מיהר מתן כבר להכין את המדים, בציפייה לטלפון שהגיע תוך זמן קצר. "הבנתי מהר מאוד לאן הדברים מתפתחים. ובאמת, עברו כמה דקות וקיבלתי טלפון ישירות מהמפקד. לא עברה שעה וכבר יצאתי מהבית".

מתן למעשה היה מהפצועים הראשונים במלחמה. הכוח אליו השתייך הוצב ליד קיבוץ נירים בימים הראשונים לצורך מספר פעילויות מבצעיות. ב-14 באוקטובר, יום שבת, שבוע בדיוק מפרוץ המלחמה, התרחש האירוע הקשה עליו מרשה לעצמו מתן להרחיב כעת. "זה קרה ממש על הגבול. ירדנו למשימה עם כל הכוח. היינו ממש קרובים האחד לשני, כשלפתע נורו פגזים לכיווננו מאזור ג'באליה. אחד הפגזים נפל ישירות על הכוח. כולנו נפגענו. לצערי, חברי, עומר ביתן ז"ל נהרג במקום, בעוד שאני נפצעתי באורח אנוש. העבירו אותי לסורוקה ובהמשך לשיבא. במשך שבועיים הייתי מחוסר הכרה. הרופאים אמנם הצליחו להרגיע את המשפחה די מהר שיצאתי מסכנת חיים, אבל באותה נשימה סיפרו שיתכן ולא אחזור לראות".

במשך חצי שנה שהה מתן בבית החולים, כשהוא נאלץ בעל כורחו להתחיל ולהסתגל למציאות מורכבת במיוחד. "המשפחה, בת הזוג והחברים המדהימים שלי הם בראש ובראשונה מי שהצליחו להרים אותי. במשך חצי שנה הם לא זזו מהחדר שלי בבית החולים. אנשים עם משפחה, עבודות. הם אלו שעזרו לי לשמור על שפיות ואיכשהו להצליח לחזור למעין שגרה ולעכל את המציאות החדשה שנקלעתי אליה.

לאורך החודשים הללו, נכנסו לי עוד לא מעט אנשים ללב, חלקם כאלו שלא הכירו אותי בכלל לפני הפציעה. אחד מהם הוא יהודה פרסי, חייל שהתעוור במבצע 'עמוד ענן' וליווה אותי לאורך כל ההחלמה, לימד אותי כיצד להשתקם ובעיקר שהחיים ממשיכים. כך גם עם מלי אבן שושן, אימו של אמיתי אבן שושן ז''ל שנפל במהלך המלחמה. היא למעשה הגיעה לבקר אותי עוד לפני שהוא נפל. כך גם חברים כמו שי גרוס ודודו בר-און, שאני מרגיש פשוט חובה לציין את שמם, ולו בזכות התרומה האדירה שלהם לשיקום שלי. אני חייב להם המון".

איך באמת מצליחים 'לחזור לשגרה'?

"יש לי תמיכה גדולה מבת הזוג, מאחי וכאמור מהרבה מאוד חברים. בספטמבר אני אמור לחזור להתמחות בפרקליטות. אני מאמין שבסופו של דבר הכל זה שאלה של פרופורציות. אין לי עניין להיכנס לרחמים עצמיים, אלא להבין שזוהי המציאות. אני ממש לא מתכוון לוותר לעצמי. זה מה יש ועם זה ננצח".

איזה מסר יש לך להעביר לפצועים אחרים שמתמודדים כמוך עם מציאות חדשה?

"קשה לי להשוות את עצמי למישהו. אני רק יודע להעיד על עצמי שאני בחור חזק באופי שלי. אף אחד לא יוכל לשבור אותי, בטח לא מחבלים מג'באליה. בשביל להוריד לי את החיוך, צריך היה להוריד לי את כל הפה, ואת זה הם לא הצליחו לעשות".