האם יש מצווה בתורה לעלות לקבר רשב"י בל"ג בעומר?

בשנים האחרונות, הפכה העלייה למירון בל"ג בעומר, לשאלה מדינית ראשונה במעלה. מאז האסון הנורא בל"ג בעומר 2021, שבו נרמסו למוות 45 אנשים וילדים, ונפצעו עוד עשרות רבות, הפכה שאלת ההר לשאלה ציבורית, שכל שנה אנו שומעים עליה מחדש. השנה, כשאנו בעיצומה של מלחמה, שאלת העליה להר עלתה לכותרות ביתר שאת. בימים אלו, הר מירון מטווח לעיתים קרובות בטילים מלבנון. אולם, העולים האדוקים להר לא נרתעו מפני הסכנה, וביקשו גם השנה לקיים את מנהגם. וכך, שאלת העלייה להר הפכה לנושא שבו דנה הממשלה במשך שבועות, ולבסוף היא אישרה הדלקה מצומצמת בלבד, שבה משתתפים עשרות בודדות במקום עשרות אלפים, כמידי שנה. מלבד עולים בודדים אלו, הר מירון יוכרז שטח צבאי סגור, והגישה אליו תוגבל באמצעות כוחות משטרה מתוגברים.

אדיקותם הרבה של אחדים מן העולים למירון, המוכנים לסכן את נפשם למען מנהג זה ואף להפר את הוראות הממשלה, עלולה לתת את הרושם השגוי שהעלייה למירון היא עיקר מעיקרי הדת. ואכן, יום ל"ג בעומר, שחל השנה ביום ראשון, י"ח באייר (26.5), הפך בשנים האחרונות ליום שמזוהה בציבוריות הישראלית בעיקר עם מה שמתרחש בהילולת הרשב"י במירון. ציון הרשב"י, וביקור בקברי צדיקים בכלל, הפכו מזוהים אצל רבים מהישראלים עם הדת היהודית. כביכול, אחת המצוות המרכזיות ביהדות היא ביקור בקברי צדיקים.

על רקע זה, יהיו רבים שיופתעו לשמוע כי העלייה למירון בפרט, וביקור בקברי צדיקים בכלל, נחשבים לדעת רבים מגדולי הרבנים לדברים אסורים. ברבות מהישיבות אוסרים על תלמידים להשתתף בהילולה בהר מירון, ודבר זה אינו רק מחמת הסכנה הפיזית בכך אלא מסיבות דתיות. לאורך ההיסטוריה היהודית, מתנהל פולמוס נוקב בין אלו שמתנגדים נחרצות לעליה לקברים וסבורים שזהו מעשה פסול, אלו שסבורים שניתן להתיר זאת, גם אם אין בכך מצוה, ואלו שתומכים בכך, וסבורים כי יש מעלה בביקור בקברי צדיקים.

המקור הקדום ביותר המתייחס לביקור בקברים הוא חומש דברים, שם, במסגרת שורה כללית של איסורים על פעולות מאגיות, נאסר גם "לדרוש אל המתים":

כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. כִּי-תוֹעֲבַת ה', כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.

דרישה אל המתים, שלא לגמרי ברור מה טיבה, נכללת ב"תועבות הגוים", ומתחברת אל שלל פעולות מאגיות של כישוף ומסתורין, שהתורה אוסרת מכל וכל. בתלמוד בבלי במסכת סנהדרין מפרשים חכמינו איסור זה ומסבירים כי מדובר במי שהולך לקברות ומבקש את קרבת רוחות המתים: "ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה".

בעקבות דברים אלו, כתב הרב אברהם דנציג (1748-1820), מחבר אחד מספרי ההלכה החשובים ביותר במאתיים השנים האחרונות, כי אין ראוי לבקר בקברים כלל:

איסור דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבתי הקברות כדי שתשרה רוח טומאה עליו. ואותן נשים וכן עמי הארץ שהולכין על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל זה. ונמצא שיש מן הגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים (חכמת אדם, כלל מט, סעיף ז).

דברים אלו הולמים את דברי הרמב"ם, שידוע בגישה הרציונלית שלו ובהתנגדותו לכל דבר שיש בו ניחוח של על-טבעי ומאגי. בספר ההלכה הגדול של הרמב"ם, "משנה תורה", בהלכות אבל, הוא כותב כי לא ראוי לבקר בקברים: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (הלכות אבל, פרק ד הלכה ד). "נפש" הוא מבנה קטן שהיה נהוג לבנות מעל קבריהם של אנשים חשובים (כעין "יד אבשלום" בנחל קדרון בירושלים). בתלמוד נאמר שאין עושים נפש לצדיקים, והרמב"ם ממשיך וגוזר מכך שלא ראוי לבקר בקבריהם.

מנגד, אלו התומכים בביקור בקברי צדיקים מביאים מקורות אחרים מן התלמוד, ונשענים בעיקר על דברי הזוהר ומנהגי המקובלים, שראו בכך מעלה, ופירשו את דברי המקורות הסותרים בשלל דרכים.

מקור אחד התומך במנהג זה הם דברי התלמוד במסכת תענית, שמזכירים את המנהג לצאת לבית הקברות בימים שבהם מתענים על עצירת גשמים. בעבר, בשנת בצורת, בית דין היה מכריז על יום צום, שבו הציבור כולו היה שובת ממלאכה ומתכנס בכיכר העיר להתפלל על הגשמים. חלק ממנהגי היום היו לבקר בבתי הקברות, והתלמוד מסביר מה טיבו של מנהג זה, ומביא לכך שני נימוקים:

למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה [-נחלקו בכך] רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד [-אחד] אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד [-ואחד] אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. (תענית טז, א)

לפי הנימוק הראשון, הביקור בקברות הוא סמלי בלבד: "הרי אנו כמתים". מה טיבה של הצהרה זו? ניתן לומר שהיא באה לנטוע ענווה באדם ולהזכיר לו את הסופיות שלו, והיא חלק מתהליך התשובה של התענית. אפשרות אחרת היא שזו כעין צעקה פרפורמטיבית: הנה, ללא גשמים אנו כמו מתים. כך או כך, הביקור בקברים אינו פניה אל המתים, אלא מעשה סמלי. לפי הנימוק השני, עם זאת, נראה שיש עניין עצמי בביקור בקברים.

הרמב"ם, באופן אופייני, מעתיק מנהג זה בספר ההלכה שלו, אך מזכיר רק את הנימוק הראשון ולא את השני. אולם, אלו המתנגדים לשיטתו ותומכים בביקור בקברים, מדגישים דווקא את הנימוק השני. כיוצא בו, בספר הזוהר (בהרחבה בפרשת אחרי מות), ישנה התייחסות לאיסור "דורש אל המתים", והוא מבחין בפירוש בין קברי צדיקים לקברי רשעים. לדבריו, איסור דרישה אל המתים קיים רק בקברי רשעים, אך בביקור בקברי צדיקים האדם דווקא מתרומם ומזדכך.

מחלוקת זו קיימת עד ימינו אנו, כאמור, כאשר בחלק קהילות, עלייה לקברים היא מנהג רצוי ומקובל, ובחלק קהילות היא נחשבת לאמונה טפלה ודבר פסול. כך או כך, כיום ישנו קונצנזוס בין פוסקי ההלכה, שגם אם מבקרים בקברות, אין להתפלל אל הצדיקים עצמם ולבקש מהם בקשות אלא להתפלל לבורא השמים והארץ, ולראות בביקור בקבר הצדיק משהו שמזכיר לנו את זכותו, את מעלתו, ומעודד אותנו להיות כמוהו וללכת בדרכיו.