מגיע לבן הזוג שלי שאלמד אותו איפה הבורות המסוכנים בנפשי

שמעתם על גברת רביע? זו אישה שהיא בעצם גבר שמחופש לאישה, שעושה לזוגות טיפול זוגי על הבמה כחלק ממופע שהוא קומי והוא אמיתי ואולי זה מה שעושה אותו לכל כך מצחיק. 

נחשפתי לאחד הסרטונים של גברת-רביע בפייסבוק וראיתי אותה מדברת עם זוג שהאישה מבינהם מבקשת מבעלה לנסות לחזור מוקדם יותר הביתה כדי לאכול איתה ארוחת ערב, ובאופן כללי היא רוצה שהוא 'יראה אותה יותר'. גברת רביע שאלה אותה: "מה זה אומר ׳לראות׳ אותך?" ובאותה נשימה שאלה את בן זוגה האם הוא יודע מה זה אומר ׳לראות׳ את אישתו ושניהם נותרו מצחקקים ונבוכים, מחפשים תשובה.

צפיתי בסרטון הזה ומצאתי את עצמי צוחקת גם, צחוק של הזדהות. 

חשבתי לעצמי מה היה קורה אם אני ובעלי היינו שם על הבמה מול גברת רביע, נשאלים את אותן השאלות. אם להיות מציאותית, כנראה שזה לא היה קורה, כי בעלי מסוג האנשים שלא היו מתנדבים לעלות לבמה ולשתף בחייהם הפרטיים, למרות שאישתו ממש ממש כן… בכל מקרה, הרשיתי לעצמי להשתעשע עם המחשבה הזו - מה היה קורה לו היינו שם במקומם, והגעתי למסקנה שכנראה גם אנחנו היינו צוחקים ממבוכה ולא יודעים בדיוק מה לענות.

בפרשת קדושים בחומש במדבר, יש מצווה שאני מאוד אוהבת ומהרגע הראשון שקראתי אותה הרגשתי כאילו היא נכתבה במיוחד בשבילי: "לפני עוור לא תתן מכשול".

בפשט של הדברים, אני חושבת שכל מי שיש לו מוסר בסיסי לא היה חולם להכשיל עיוור. אבל בעומק, אנחנו כנראה מכשילים הרבה ״עיוורים״ בחיינו, אפילו כל יום, על אף טוב לבנו ואמות המוסר שלנו. וזה קורה במיוחד בתחום הזוגיות.

בעומק הדברים, עיוור הוא מי שלא רואה את העולם כמוני. מי שלא מזהה שיש לפניו איזה בור שהוא עלול ליפול לתוכו אם הוא ימשיך ללכת. ככה זה בזוגיות. אני מכירה הכי טוב את השבילים הבטוחים אל הלב שלי, אני יודעת הכי טוב מה זה אומר ״לראות״ אותי, ויותר מכל, אני מכירה את ה״בורות״ והמקומות המסוכנים בנפשי הסבוכה. אותם מקומות שמי שמועד ונופל לתוכם, יכול להחבל בינוני עד קשה.

המשכתי להשתעשע בדמיוני עם המחשבה שאני ובעלי יושבים שם על הספה במופע של גברת רביע וחיפשתי איזו תשובה. 'מה זה אומר ׳לראות׳ אותי?', והנה הבליחה לה תשובה שגרמה לי לחייך וגם לקהל המדומיין שלי: "להגיד לי את זה! פשוט להגיד לי: אני רואה אותך", ואפשר להוסיף גם חיבוק. 

אחר כך חשבתי לעצמי, 'לראות אותי' כמחווה רומנטית זה החלק הקל, אבל 'לראות אותי' כשמשהו מפריע לי, או כשאנחנו רבים, זה כבר תרגיל למתקדמים. במצב הזה, אני רואה איך הוא, 'העיוור' שלי, מתחיל ללכת בדרך מתונה וחלקלקה לקראת בור עמוק שקשה מאוד לצאת ממנו. בור כזה שהשהייה בו יכולה להמשך אפילו כמה ימים, עד שהלב שלי יחלים ואסכים להתפייס. 'לפני עיוור לא תתן מכשול' זה גם ללמד את מי שבחרתי בו ללוות אותי במסע החיים, איפה קצת יותר מסוכן לדרוך.

"כשאני עצובה ומשתתקת, גם אם נראה שאני רוצה להתרחק, אני צריכה אותך קרוב. הכי קרוב שאפשר", דמיינתי את עצמי אומרת. "ואיפה המדרון החלקלק שלו, את רוצה לשאול?" דמיינתי את המטפלת עונה. 

זה באמת מאוד חשוב! גם אני סוג של עיוורת במה שקשור לדרכים המובילות ללב שלו.

"אז תשאלי!" היא הפצירה בי והקהל התפוצץ מצחוק, בדמיוני כמובן.

שאלתי אותי, הוא לא ענה. אפילו בדמיון שלי, בעלי היקר לא חושף את עולמו הפנימי והמיוחד בפני כולם. 

אבל אני אשאל במציאות.

ואני אספר לו על השבילים שגיליתי בתוכי.

ואולי גם על המופעים שאני ממציאה בדמיון שלי.

אולי נלך גם למופע של גברת רביע. כנראה שלא נעלה לבמה, אבל בטוח נצחק. נצחק ונזדהה.