איך ישראל אמורה להתמודד בזירה הבינלאומית העוינת?

"ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אבל לעיתים קרובות היא מהדהדת כמו חרוז" (History Doesn’t Repeat Itself, but It Often Rhymes). משפט שנון זה, אותו אמר הסופר האמריקאי מארק טוויין לפני יותר מ-150 שנה, מוכיח את עצמו שוב ושוב בתקופה ההיסטורית שאנו חיים בה. המאורעות שפוקדים אותנו והאופן שבו העולם מתייחס אליהם מזכירים באופן טרגי את הגורל היהודי לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו. החלטת בית הדין בהאג מצטרפת גם היא למאורעות שמהדהדים כמו חרוז מקרים היסטוריים דומים.

בסוף השבוע האחרון החליט בית המשפט הבינלאומי בהאג, לדרוש מישראל לעצור את המבצע הצבאי ברפיח ולהטיל עליה את החשד של לא פחות מ"רצח עם". החלטה זו לא הפתיעה אולי אותנו, הישראלים, המורגלים כבר מזמן במוסר הכפול שמוסדות בינלאומיים נוהגים בו כלפינו.  עם זאת, היא העלתה דאגה בקרב לא מעטים, מה נעשה מעתה ללא תמיכה בינלאומית של מוסד כמו האו"ם, שאליו משתייך בית הדין הבינלאומי בהאג.

גינויים כעין אלו מעלים מיד בתודעה הקולקטיבית שלנו את מטבע הלשון "או"ם שמום". אין כמעט ישראלי בוגר שלא מכיר את הביטוי הכה-בוגר הנ"ל, שנדמה כמו צרוב בד.נ.א שלנו. האו"ם, כך נדמה, חשוב בעינינו כקליפת השום. אך מה מקורה של שנינה זו? האם שיר ילדים? לא ולא. מי שטבע אותה הוא לא אחר מאשר ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, וזאת, בנוגע לשאלה זהה כמעט לזו שעומדת על הפרק כעת – כיבוש רצועת עזה.

בשנים הראשונות למדינת ישראל, רצועת עזה נשלטה בידי הצבא המצרי והיא הייתה קן טרור שהוציא מתוכו התקפות חוזרות ונשנות על יישובי הדרום. מחבלים אלו כונו "הפדאיון", ופעולות הטרור שלהם גבו חיים רבים והטילו אימה על היישוב כולו. מתקפה אכזרית במיוחד על חתונה שנערכה במושב "פטיש", מושב עולים סמוך לאופקים, זעזעה את מדינת ישראל כולה. תשובי הדרום הרגישו שהגיעו מים עד נפש וחברי מושב פטיש ביקשו לנטוש את המושב ולהתפנות מבתיהם. מצב זה הביא את בן-גוריון להחלטה שאין מנוס מכיבוש מלא של רצועת עזה מידי המצרים.

באותם ימים, בן גוריון לא היה ראש הממשלה אלא שר הביטחון. מי ששימש בתפקיד ראש הממשלה היה משה שרת, שר החוץ בממשלותיו של בן-גוריון. הלה היה גם גדול המתנגדים לעמדתו של בן-גוריון וחשש תמיד מ"מה יאמרו הגויים". שרת טען שלעשות מה שבן-גוריון רוצה, "לגרש את המצרים מרצועת עזה" בלשונו הישירה של האחרון, תקומם עלינו את העולם כולו ותביא לנידוי בין-לאומי. כאסמכתא לעמדתו, הזכיר שרת את החלטת האו"ם מ-1947, המכונה אצלנו החלטת "כ"ט בנובמבר", על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ואמר כי ללא החלטה זו לא הייתה קמה מדינת ישראל.

הערה זו הצליחה להעיר את חמתו של בן-גוריון, שצעק, לפי עדותו של שרת: "לא ולא! רק העזת היהודים הקימה את המדינה ולא החלטת או"ם-שמום!". שרת התרשם מאד ממטבע לשון זה והעיר ביומנו בסרקסטיות כי: "כינוי חמוד ומכובד זה חזר ונשנה בפי גדול מדינאי ישראל פעם אחר פעם במהלך נאומו".

מחלוקת זו, עד כמה ומתי להתחשב בעמדת "העולם" אינה דבר חדש בתולדות ישראל. כשפותחים תנ"ך מגלים כי לכל אורך שנות הריבונות היהודית על ישראל עמדה בפנינו שאלה זו, ואף פעם לא הייתה לה הכרעה ברורה. מצד אחד, מהדהד בראשנו המשפט שאמר בלעם, שנשכר על ידי בלק מלך מואב לקלל את ישראל בדרכם ממצרים לארץ ישראל:  "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". משפט זה מייצג את העמדה שאותה הביעה בן-גוריון – אנחנו לבד ותמיד נהיה לבד. אנו יכולים להיעזר במעצמות ובמוסדות בינלאומיים מתי שזה נוח לנו אבל לא צריך להתחשב בהם יותר מידי. מצד שני, אנו יכולים לראות לאורך ההיסטוריה היהודית שזו לא תמיד החלטה כה פשוטה.

הסיפור הטרגי על סופם של צדקיהו וממלכת יהודה בדברי ירמיהו הנביא הוא דוגמה לכך שחוסר ההתחשבות המעצמות לא נגמר טוב. ירמיהו הסתובב בירושלים באותם הימים ואמר לכולם כי ממלכת יהודה עומדת ליפול בידי מלך בבל. אולם, האליטה של ממלכת יהודה לא אהבה במיוחד את המסרים המבאסים של ירמיהו, והפתרון שלהם לבעיה היה להשליך אותו אל "חצר המטרה", שלא היה אלא "כלא מעשיהו" המקומי. הם האמינו שהם שולטים במצב, "עם לבדד ישכון" ולא יקרה להם כלום. אולי הם גם אמרו בתגובה לדברי ירמיהו "נבוכדראצר שמוכדרצאר" או "כשדים שמכדים" וכיוצא באלו.

מי שכן חשש קצת לדברי ירמיהו היה צדקיהו, מלך יהודה בתקופה ההיא. הוא הוציא בחשאי את ירמיהו מהכלא ושאל אותו מה עליו לעשות. ירמיהו ענה לו תשובה חד-משמעית:

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ה' אלקי צְבָאוֹת אֱלקי יִשְׂרָאֵל אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם.

צדקיהו הקשיב רוב קשב לדברי ירמיהו, אך התגובה היחידה שלו לדבריו הייתה: "אל תספר לאף נפש חיה על השיחה הזו, ולא, הם יהרגו אותך". הוא התעלם מאזהרת ירמיהו ונשאר בירושלים. את הסוף הטרגי כולנו מכירים.

אולם, האם זו המסקנה מדברי ירמיהו, שכן צריך להתחשב במעצמות האזוריות ולהסתמך עליהן? כמה פרקים לאחר מכן אנו מוצאים ששארית הפליטה ביהודה מבקשת הכוונה אלוקית מירמיהו בשאלה האם להישאר ביהודה בצילה המאיים של ממלכת בבל, שהרעה להם כל כך, או לרדת למצרים ולבקש את הגנת היריבה הגדולה שלה.  וכך עונה להם הנביא:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֵלָיו לְהַפִּיל תְּחִנַּתְכֶם לְפָנָיו. אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם. אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו אַל תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ נְאֻם ה' כִּי אִתְּכֶם אָנִי לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ. וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וְרִחַם אֶתְכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.

 במקרה זה, הנביא מעודד אותם דווקא כן לנהוג בעצמאות, כמו "עם לבדד ישכון" ולא להסתמך על הגנת המעצמות. והוא מזהיר אותם כי הסתמכות על מצרים תהיה דווקא החלטה שגויה וטרגית:

וְאִם אֹמְרִים אַתֶּם לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' אֱלֹקיכֶם. לֵאמֹר לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא אֲשֶׁר לֹא נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב [...] אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם. וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ.

בשני מקרים אלו, הנביא נותן הוראה הפוכה. במקום הראשון הוא אומר לא לצאת נגד המעצמות ובמקרה השני דווקא, לאחר חורבן המלחמה, הוא מנחה לא לבקש את חסותן. המכנה המשותף היחיד בין מקרה זה למקרה הקודם הוא שבשניהם ישראל לא הקשיבו לירמיהו, ובשניהם התאמתה נבואתו.

כללו של דבר, ההתנהלות של ישראל מול המעצמות, בתוך הזירה הבינלאומית, אף פעם לא הייתה פשוטה. מצד אחד, אנו אכן "עם לבדד", אנו זוכים ליחס מיוחד ושונה, שאף עם אחר לא זוכה לו. אולם, דבר זה לא מתיר לנו להתעלם באופן אוטומטי ממה שקורה בעולם ולחשוב שאנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. עלינו להיות קשובים לסיטואציה, וגם אם אין לנו נביאים שיגידו לנו מה דבר ה', אפשר לפחות להכניע את עורפנו ולהיות נכונים לשנות את העמדה האוטומטית שלנו.