האם יש לנו בכלל זכות על ארץ ישראל?

התקופה האחרונה מספקת לנו תזכורות תכופות לכך שעבור רבים בעולם, ישראל היא מדינה כובשת ללא זכות קיום. רק לפני שבוע השווה בית הדין בהאג את מדינת ישראל לחמאס, כביכול יש פרופורציה בין המלחמה שלהם בנו למלחמה שלנו בהם. החרו החזיקו אחריו ממשלות נוברגיה, אירלנד וספרד, שמיהרו להכיר במדינה פלסטינית, ולתת פרס לטרוריסטים שפועלים להשמדת מדינת ישראל.

עבורנו, כל העסק הזה נראה תמוה מאד. איננו מבינים כיצד יכולים אנשים בעולם הנאור לתמוך במרצחים שפלים, שהשחיתו באכזריות צורת אנוש מילדים תמימים, מנשים הרות, ושרפו את גופותיהם. אולם, עבור אותם אירופאים "נאורים", הפלסטינים הם הילידים המקורים של הארץ, ולהם מגיע הכל, ואילו ישראל היא מדינה כובשת, שהזכות שלה להתקיים היא רק בדיעבד, אם הפלסטינים מרשים. הם לא מכירים בזכותנו על הארץ. רק לפלסטינים יש זכות כזו, וכדי לחיות כאן, עלינו לבקש את רשותם.

דפוס תגובה זה משחזר למעשה את מה שכבר היה לאחר "המרד הערבי הגדול" בשנת 1936, שכונה בישוב היהודי בשם "מאורעות תרצ"ו". גם אז, "העולם הנאור" לא הגיב לאלימות ולאכזריות הערבית בגינוי שלהם ובשלילת זכויותיהם אלא בדיוק להפך. בריטניה, שהייתה לכאורה הידידה הגדולה שלנו, זו שנתנה לנו מלכתחילה מנדט על הארץ והבטיחה לנו "בית לאומי בארץ ישראל", הקשיחה לבסוף את עמדותיה. בתחילה היא הכריזה על הפתרון הגאוני שאנו שומעים עליו עד היום "תוכנית החלוקה", אולם, כמו היום, הערבים דחו תוכנית זו והכריזו כי לא יהיו מוכנים לחיות ליד ישות פוליטית יהודים, ולו הקטנה והחלשה ביותר. לבסוף ,בריטניה צ'יפרה את הערבים, בזכות האכזריות הרצחנית שלהם, ופרסמה את "הספר הלבן", שהגביל עלית יהודים לארץ ואסר דה-פקטו על רכישת קרקעות מצדם, וזאת, בשעה הקשה ביותר לעם היהודי – 1939, פרוץ מלחמת העולם השניה והתחלת השמדת היהודים באירופה.  

האגדה מספרת כי כאשר נקרא ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, להעיד בפני ועדת פיל, וועדת החקירה הבריטית לחקר מאורעות תרצ"ו, הוא נשאל על ידי הלורד פיל, יו"ר הוועדה: "מהיכן הגעת לפלשתינה?" ובן גוריון ענה, "מפלונסק, פולניה, אדוני היו"ר". הלורד פיל הוסיף והקשה, "ובאיזו זכות היגרת אפוא לארץ זרה, שתושביה המקוריים אינם חפצים בנוכחותך?". בן גוריון לא התבלבל, והרים את ספר התנ"ך שבו נשבעו המעידים בפני הוועדה, שהיה מונח על הדוכן לפניו, ואמר: "הנה הקושאן שלי!".

סיפור מפורסם זה מוסיף נופך צבעוני מעט למה שהתרחש באותה ועדה, אך הוא אכן מבוסס על הגרסה הרשמית יותר של האירוע. בפרוטוקול הוועדה, אותו ניתן לקרוא כיום במאגר האינטרנטי "פרויקט בן יהודה", מייחס בן גוריון ללורד פיל את האמירה: "המנדט הוא 'הבייבל' של הציונות". הלורד פיל מכחיש שאמר כך, אך בן גוריון ממשיך ואומר:

אולי נאמר הדבר ע“י אחד מחבריך. היינו שמחים לשמוע דבר כזה מפיכם, אך אני יכול לומר בשם העם היהודי את ההיפך: התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ”ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי “להקים מחדש את ביתו הלאומי".

ההבדל בין האופן שבו אנחנו, היהודים, מפרשים את הסיטואציה שאנו נמצאים בה, לבין האופן שבו רבים אחרים בעולם רואים זאת, הוא שאנו מאמינים כי יש לנו זכות על הארץ. איננו זרים שהגיעו לכאן במקרה מאירופה מכיוון שרדפו אותנו שם. איננו נמצאים כאן מכוח המנדט של הכיבוש הקולוניאלי הבריטי. אנחנו כאן מכוח הקשר ההיסטורי העמוק בין עם ישראל לארץ ישראל. זוהי הארץ שלנו. הארץ היחידה שלנו.

לפיכך, כיוון שאנו מכירים בזכות שלנו על הארץ, ברור לנו כי הפלסטינים הם הצד הרע בסיפור. הם היו יכולים לחיות בשכנות טובה אתנו אם רק היו רוצים. אם הם היו מוכנים להכיר בזכות שלנו, ולא לנסות להשמיד אותנו, הם היו יכולים לשגשג ולפרוח, להקים מדינה משלהם, ולזכות ליחסי ידידות ושכנות הטובים ביותר מצדנו. אפילו היום, כשיש לנו את כל הסיבות הטובות בעולם לשנוא את העם שמחנך להשמדתנו, רוב הישראלים היו כנראה מוכנים להושיט יד לשלום, אם הייתה קמה הנהגה אחרת בקרבם. אם הישראלים היו משתכנעים שהפלסטינים רק רוצים לחיות את חייהם בשלום ובשלווה, רובם היו מוכנים להניח מאחור את משקעי העבר, ולתת לכך הזדמנות. אלא שהם לא מוכנים לכך. אף לא לרגע. הם לא מכירים בזכותנו. וכמוהם, רבים אחרים בעולם, גם "בעולם הנאור".

עם זאת, למרות שמרבית הישראלים יסכימו כנראה עם דבריו של בן-גוריון, שזכותנו על הארץ לא מתחילה עם המנדט, שהוא לא "הבייבל" שלנו, אלא יש לנו קשר היסטורי ולאומי עמוק אליה שמתחיל עם התנ"ך, איני משוכנע שניתן להתבטא ש"התנ"ך הוא הקושאן שלנו". קושאן הוא השם הטורקי של שטר הבעלות על קרקע. הוא הטאבו הטורקי. אם יש לך קושאן, משמעו שהקרקע שייכת לך, שהיא רשומה על שמך בטאבו. העניין הוא, שאם נקרא את התנ"ך שבו נופף דוד בן-גוריון, נגלה שהארץ דווקא לא רשומה על שמנו בטאבו.

בפרשת השבוע שעבר, פרשת בהר, מצווה התורה על ישראל לעזוב את הקרקע אחת ל-7 שנים, לשמוט אותה, להניח אותה מידיהם, להפסיק לעבד אותה. אנו מצווים להוציא אותה ל"שבתון" ולשחרר, כאילו איננו הבעלים שלה. הנימוק שנותנת התורה לכך היא בדיוק זה, שהארץ אינה באמת שלנו, היא לא רשומה על שמנו בטאבו ואין לנו "קושאן" שלה: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".

לא זו בלבד, אלא שהתורה חוזרת ואומרת כי אם ננהג בארץ כאילו היא ארצו של אלוקים, ואנו רשאים להשתמש בה בזהירות ובעדינות, לפי החוקים שנתן לנו ה', הרי שנוכל להנות מהארץ ולחיות בה בבטחון: "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ". אולם, אם חלילה נתנהג כאילו אנו אדוני הארץ והיא רשומה על שמנו בטאבו, עלולה להיגזר עלינו "גלות" – גירוש מהארץ עד להודעה חדשה.

דומני כי מילים עתיקות אלו רלוונטיות מאד מאד לימינו. חזרנו מהגלות הארוכה אל הארץ המובטחת, וכמו אז, גם היום יש אלו שאינם מכירים בזכותנו על הארץ. אולם, המבחן כאן אינו רק עבור העמים הסובבים אותנו, אלא גם עבורנו. האם אנו מתנהגים כאילו הארץ רשומה על שמנו בטאבו, אנו "בעלי הבית" וביכולתנו לעשות ככל העולה על רוחנו, או שאנו מכירים בכך שאנו יושבים על הארץ בתנאי שנתנהג כראוי? ככל שאנו נעשה את חלקנו, אומרת לנו חכמת היהדות, ונראה שאנו זכאים לשבת על הארץ מכוח היותנו אור לגוים, כך גם עשויה לעלות התמיכה בנו בעולם, שתחזק את עמדת אוהבינו ותחליש את שונאינו.