זו לא אשליה אופטימית: מתוך המשבר יצמח דור פוליטיקאים ראוי יותר

עם פטירתו של דוד לוי, חתן פרס ישראל על תרומתו החברתית, אנו נפרדים מעוד פוליטיקאי מהדור הישן. נדמה שהפוליטיקה מדרדרת מדור לדור. אף שגם בדורות הקודמים היו הרבה תרגילים פוליטיים מלוכלכים, הם התגמדו לעומת ערכיהם של המנהיגים, שגרמו לנו לסמוך עליהם שהם משתמשים בכוחם לטובת המדינה. אט אט הצטברו יותר ויותר לכלוכים, בד בבד עם התחזקות המדיה שמבליטה כל כתם קטן. הציבור איבד אמון במנהיגיו. האמונה בכוונות הטובות של מנהיגים, מכל קשת המפלגות, שקעה תחת ציניות קרה ומאוסה. אולם זאת תהיה טעות להשליך את כל האשמה על הפוליטיקאים. כדי שלמנהיג תהיה הצלחה פוליטית הוא חייב לרקוד לצלילי המוזיקה של השיח הציבורי. השיח הזה נובע באופן ישיר מהלך רוחו של הציבור, משאיפותיו וערכיו. לכן אין מנוס מלומר שמנהיגי הציבור הם השתקפות בלבד של תמצית ההוויה הציבורית. 

המשמעות החיובית של תובנה זו היא התקווה שהשינויים המטלטלים שהציבור חווה בשנה האחרונה יבואו לידי ביטוי גם בפוליטיקה. אכן, ההוויה הציבורית משתקפת בתחומים רבים, ובחלקם כבר אפשר לראות את השפעת התקופה. בתרבות המוזיקה למשל אנו רואים שפופולריות של זמרים שפעלו למען המדינה, בין אם בלוחמה ממשית כמו עידן עמדי ובין אם ברוח ובסגנון המוזיקלי כמו יהורם גאון, מרקיעה לשחקים. זהו ביטוי תרבותי מובהק לשינוי הערכי שמתרחש בציבור הישראלי מאז השביעי באוקטובר. עם זאת, שינויים בפוליטיקה נוטים להיות יותר איטיים והדרגתיים מתהליכים אחרים. יש לזכור כי העובדה ששנים עלולות לעבור לפני שנזכה לראות את השינוי, אין פירושה שהשינוי לא נע מתחת לפני השטח בעודנו מדברים. דור שחווה את הייסורים על בשרו, יתעורר כדי לעשות צדק עם בניו. אחרי כל כך הרבה הקרבה, הוא ידרוש מהמנהיגים שלו להיות ראויים לכך. 

התקווה הזאת היא לא אשליה, יש לה בסיס חזק בהיסטוריה ובפסיכולוגיה האנושית. זה לא מקרי שמדינת ישראל הוקמה אחרי שנים של רדיפות, פוגרומים, ולבסוף שואה. לצערנו, כל עוד החיים נוחים ונעימים – הציבור מסרב להתעורר. בתלמוד טוענים שמסיבה הזאת עושר יכול להיות מסוכן לא פחות מעוני. כאשר אדם חש שבע ומוגן, הוא נוטה להסתגר במה שיש לו ולפתח אדישות כלפי האחר (תלמוד בבלי, ברכות):״מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִין (= מאכל מובחר) וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ. אָמַר לָהּ: מִי גָּרַם לִיךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי — אֶלָּא כַּרְשִׁינִין שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ (בעל הפרה הבין שהסיבה שהיא בועטת, היא שהוא נתן לה יותר אוכל מהראוי לה)״. הרב קוק מסביר את המשל (עין איה ברכות): ״ביאר שלבד מה שהעושר המופלג כיון שאינו טבעי הוא מביא את האדם ליצרים בלתי טבעיים (= עושר מוגזם זה מצב לא טבעי שמביא את האדם להתנהגות לא טבעית ולא ראויה), עוד דרוש לאדם תמיד שירגיש איזה מחסור גופני, ובזה יעזר שלא יתגבר עליו יצרו הטבעי, שהוא ההתחלה לצאת על ידו למדרגה של השחתה בלתי טבעית (כלומר, אמנם אדם לא צריך להסתגף, אך כדאי שתמיד ירגיש מעט חוסר כדי שלא ישכח את ערכיו)״.

 במדרש נוסף מהתלמוד (תלמוד בבלי, ברכות), משה מאשים את השפע בכך שעם ישראל התנהגו בכפיות טובה ועבדו עבודה זרה: ״כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ דַי — הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל״. לעומת זאת, שירים רבים בספר תהילים מתבוננים על העומק של הייסורים ומפרשים את תכליתם האמיתית. כך למשל נכתב (תהילים, סו):״ כִּֽי־בְחַנְתָּ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים צְרַפְתָּנוּ כִּצְרׇף־כָּֽסֶף׃ הֲבֵאתָ֥נוּ בַמְּצוּדָה שַׂ֖מְתָּ מוּעָקָ֣ה בְמׇתְנֵֽינוּ׃ הִרְכַּ֥בְתָּ אֱנ֗וֹשׁ לְרֹ֫אשֵׁנוּ בָּֽאנוּ־בָאֵ֥שׁ וּבַמַּיִם וַ֝תּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָֽה״. פירוש המלב״ים מסביר זאת באופן הבא:״מצייר הצירוף שצרף אותו ביסורין כדמיון צירוף הכסף באש להסיר ממנו הסיגים ויצא לצורף כלי״. כלומר, כמו אמן שמכניס כסף לאש כדי לעצב את צורתו מחדש ולהיפטר מהמתכת הזולה שנספחה אליו ופגעה באיכותו, כך הייסורים משמשים כדי לטהר את האדם מהשחיתות והאטימות שנדבקו אליו. אמנם השיר מדבר על אדם בודד, אך אותו מסר נכון גם לגבי אומה.

פסוק מפורסם בתהילים מבטיח: "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹֽרוּ״. עם ישראל הזיל יותר מדי דמעות בשנה האחרונה. הדמעות הללו יחלחלו לאדמה, וניתן רק לקוות שכמו אילן שמטפס לאיטו – ככה דור חדש של פוליטיקאים עוד יצמח לנו מכאב המלחמה.