"השביעי באוקטובר מזכיר לי את מה שהיה בבגדד – לא היה מי שיגן עלינו"

השבוע נחגוג כולנו את חג השבועות. אותו חג מהווה עבור יהודי עיראק זכר לאחד מהאירועים הקשים בתולדות עמנו: הפרהוד, טבח קשה מנשוא אשר על פי ההערכות קיפח את חייהם של 179 מחברי הקהילה אשר כל חטאם היה שנולדו יהודים (אם כי על פי הערכות אחרות מדובר על כאלף קורבנות). למעלה מאלפיים נוספים נפצעו באירועים הטראגיים שהתפרשו על פניו יומיים (ו'-ז' בסיון תש"א, 2-1 ביוני 1941) ובמסגרתם אף נבזז רכוש רב.

היום בערב יתקיים טקס האזכרה השנתי 
להרוגי המלכות ולקורבנות ה"פרהוד" במרכז מורשת יהדות בבל. בין הדוברים המרכזי יהיה רוני מזרחי, שחווה את הפרהוד כילד. (לצידו תדבר אף הדסה לזר, אחותו של החטוף שלמה מנצור, שאף הוא חווה את הפרהוד כילד קטן).

רוני מזרחי היה רק בן תשע כשהתרחש הפרהוד ('שוד' בתרגום חופשי מערבית). גברים, נשים, קשישים וטף, ללא יוצא מן הכלל, נטבחו באכזריות קשה, שמקבילה בימינו לאירועי 'השבת השחורה' של השביעי באוקטובר אשתקד.

"אי אפשר לומר שלא היו סימנים מקדימים למה שעתיד היה לעבור עלינו", מספר מזרחי במבט של 83 שנים לאחור, אותם הוא מספר בקור רוח מצמרר. "הממשלה העיראקית בזמנו הייתה פאשיסטית ותמכה בגלוי בהיטלר. מדובר על תקופה שבה המופתי חאג' אמין אל חוסייני גורש מארץ ישראל לעיראק. עמדותיו הקיצוניות כנגד יהודים התאימו למשטר, מה שהיווה פתח להתרת הרסן כלפי הקהילה. צריך להבין, עד אותם ימים הייתה לנו במשפחה ילדות מדהימה. אבא שלי היה מורה לחשבון בבית ספר יהודי, אמא עקרת בית שגידלה שבעה ילדים. משפחה מהמעמד הבינוני שלא היה חסר לה כלום".

אלא שבחג השבועות תש"א התהפכו היוצרות, כאשר הקהילה היהודית הפכה לנרדפת. "מדי פעם היו זורקים רימון או חומר נפץ לעבר בתי כנסת. אם היית הולך ברחוב עם סממנים יהודיים כלשהם, כמו כיפה או ציצית, סיכוי לא רע שפשוט הייתי חוטף מכות. גם לי זה קרה. יום אחד הלכתי לתומי ברחוב. פתאום הגיחה קבוצה של ערבים שבדיוק שיחקה כדורגל. הם התקרבו אליי במטרה להתעמת איתי, ומשום מקום הורידו לי סטירת לחי מצלצלת. במקרה אחר ליוויתי ידידה לביתה. פתאום הגיע אדם ערבי והרים לה את השמלה וצחקק. המטרה הייתה פשוט להשפיל ולהטריד יהודים, מראות שלצערי הלכו והחריפו. צריך להבין שהקהילה היהודית באותם ימים בעיראק הייתה מאוד מצליחה. כ-120 אלף איש סך הכל. חלק גדול מהם היו רופאים, שופטים ואנשי אדמיניסטרציה מהמעמד הגבוה. הייתה איבה גדולה כלפינו, שלצערי הרב הובילה מהר מאוד לשפיכות דמים".

מה אתה זוכר מהפרהוד?

"את המראות שראיתי לצערי לא אשכח עד יומי האחרון. זה היה כאמור חג שבועות. פתאום שמענו יריות וזעקות מכל עבר. הסתכלנו מהחלון והמחזה שנגלה לנגד עינינו היה פשוט נורא. אספסוף של מאות אנשים פשט על כל השכונות היהודיות. הם הגיעו עם כל הבא ליד – טוריות, אקדחים, סכינים. פשוט שחטו כל יהודי שפגשו. אחד המראות הקשים שראיתי במו עיניי היו של אישה יהודייה. בוזזים רצו לקחת את צמיד הזהב שענדה על היד. הם פשוט חתכו לה את כל היד יחד עם הצמיד. במקרים אחרים, היו עוצרים מכוניות ואוטובוסים כדי לגלות האם מדובר ביהודים, ומי שהתגלה ככזה פשוט נרצח במקום. המזל של המשפחה שלנו הייתה שכולנו היינו מאוחדים בבית. סבא שלי בדיוק היה צריך לנסוע ופחדנו שנתפס. למזלנו, הוא הספיק להגיע ליעד לפני שהיה מאוחר מדי".

לא נלך כצאן לטבח

כשהוא נושא איתו את הזכרונות הקשים, הצטרף רוני בבחרותו לתנועת החלוץ המחתרתית, אשר הקנתה בו ערכים חשובים עליהם הוא מבקש להרחיב. "הבנו כולנו שאחרי הפרהוד מה שהיה הוא לא שיהיה. אחת המסקנות הראשונות הייתה שעלינו ללמוד להתגונן בכוחות עצמנו. בתנועה אספנו נשק, למדנו כיצד לתפעל אותו. במקביל שמנו דגש על ציונות ועלייה מתוך כמיהה גדולה להגיע ביום מן הימים לארץ ישראל".

רוני הלך וצבר מוניטין בתנועה. הוא נמנה בין אנשי 'המאסף' שלה שתפקידם היה 'להיפטר' מדברי דפוס, מכשירי קשר וכלי נשק ששימשו את המחתרת. במקביל, הדריך צעירים ואף עסק בהברחת כספים לאסירים יהודיים בבתי הכלא. הוא אף ליווה את שלמה צאלח, מהרוגי המלכות בעיראק. השניים נסעו יחד במונית, זמן קצר לפני שהאחרון נתפס, נשלח לכלא ובהמשך הועלה על הגרדום בדרך אל מותו.

ביוני 1951 עלה רוני ארצה. הוא חבר למשפחתו תחילה במעברה באזור קריית עקרון. עצם העובדה שידע עברית עזרה לו לקבל תוך זמן קצר עבודה כמתרגם על ידי מנהל המעברה. בהמשך עבד בלשכת הסעד וכחבר בוועד המקומי של קריית עקרון. לימים מצא את עצמו עובר לאילת, שם נתמנה כפרויקטור האמון על בניית המרכז הרפואי יוספטל. במשך עשור שירת נאמנה בתפקיד, ובהמשך עבד ל-13 כמנהל מחוז ירושלים של קופת החולים כללית. תקופה גדושה בעשייה לאומית, כשהוא אמון תחתיו על כ-1200 עובדים ואחראי על תקציב של כמיליארד שקלים.

בין לבין, הספיק לטפח משפחה לתפארת. כיום בגיל 92, כשהוא צלול בדעתו, העץ המשפחתי כולל 4 בנים, 11 נכדים ולא פחות מ-20 נינים (!)

בחזרה לשביעי באוקטובר. לרוני קשר מיוחד לקיבוץ בארי, אחד ממוקדי הטבח הקשה שידענו בחג שמחת תורה האחרון. שליש ממייסדיו של הקיבוץ היו מאנשי תנועת 'החלוץ' העיראקית אליה השתייך רוני. ביער בארי אף הוקמה בשנת 2002 אנדרטה לנרצחי הפרהוד.

"בשנת 1956 יצא לי להגיע בפעם הראשונה לקיבוץ בארי. הייתה אז קריאה של בן גוריון למתנדבים להתגייס כדי לסייע ביצירת גדרות עבור הקיבוצים בנגב המערבי. בהמשך התאהבתי במקום וגם עסקתי בו בחקלאות. כששמעתי על הטרגדיה הנוראה, נזכרתי בשמירות שהייתי עושה במגדל הפיקוח שם. הלב מסרב לעכל את מה שקרה שם".

אפשר להשוות בין הפרהוד שעברתם לשביעי באוקטובר?

"לצערי, בהחלט כן. מה שקרה הזכיר לי אחד לאחד את מה שאנחנו עברנו בעיראק. לא היה מי שיגן עלינו. ההבדל הוא שכעת ישנם חטופים, מה גם שהפרהוד התרחש במדינה ערבית, בעוד שאסון השביעי באוקטובר התרחש כאן אצלנו במדינת היהודים. כולי תקווה שנשכיל ללמוד מהתקופה הקשה הזו ונצא ממנה מחוזקים".