למה אומרים לי בכל מופע להפסיק להתנצל?

אני מאוד אוהבת את הבמה. אני אוהבת לשיר, לדבר ולהופיע בפני קהל. לפני שנתיים היה לי מופע שרצתי איתו בכמה מקומות שנקרא ״גם וגם״, מופע קומי מוזיקלי שמספר על מסע הרדיפה שלי אחרי האושר. מאוד נהניתי להופיע איתו אבל היה ערב אחד שלא אשכח לעולם. חברה שלי אירגנה ערב נשים בדרום והזמינה אותי להופיע עם המופע שלי. כשהוא הסתיים היו מספר נשים שאמרו לי ״תודה״ בחצי חיוך ומיהרו להעלם לחצר ביתה של חברתי בלי לומר מילה נוספת. כשביקשתי ממנה הסברים יום למחרת, היא אמרה שהן הרגישו שמשהו בי היה מאוד ״מתנחמד״ ומתנצל במהלך המופע וזה לא כל כך ״נגע״ בהן.

מאוד נפגעתי. היה לי מאוד קשה לאסוף את עצמי מחדש ולחזור לבמה מחשש שזה יקרה לי שוב. אבל חזרתי.

כמה חודשים לאחר מכן, הסתובבתי ברחבי הארץ עם מופע בקונספט קצת שונה, שמשלב שיחות על פרשת השבוע ושירים, והגעתי להעביר שיעור באיזה קיבוץ בצפון. היה נראה לי שרוב הנשים מתעניינות ונהנות חוץ מכמה נשים. אחת שיצאה לאחר כמה דקות ולא חזרה, אחת שקטעה אותי מספר פעמים במהלך הערב כדי להגיד שאני לא מחדשת לה יותר מדי, ואחת שלא הפסיקה לדבר עם זו שלידה. זו הייתה חווייה מאוד לא נעימה עבורי. בדומה לחווייה המוזרה שנשארה בי לאחר אותו ערב נשים בדרום, פניתי למארגנת הערב וביקשתי ממנה משוב כן והיא אמרה שהיו כמה נשים שהרגישו שאני ״מתנצלת״ ושוב, זה לא כל כך ״נגע״ בהן.

בימים אלו אני עובדת על מופע חדש שמדבר על הדרך להוסיף אור ומשמעות לחיים שלנו, במיוחד בתקופה המאתגרת שאנחנו חווים כעם. הזמנתי חברה לצפות בחזרה שעשיתי למופע עם הפסנתרנית שלי. בסוף החזרה חברה שלי אמרה שהיא מאוד נהנתה ושיתפה בכל הנקודות החיוביות שהיא רשמה לעצמה, אבל היא גם הוסיפה: ״זה היה מעולה, מצחיק ומעניין אבל… ענבר, בבקשה, אל תתנצלי!״.

אני לא מבינה למה אני שומעת אותה טענה שוב ושוב ושוב מנשים שונות שאין בינהן שום קשר. מה הן רואות ואני מפספסת כשהן אומרות שאני ״מתנצלת״?

כזאת אני, מתנצלת

יש לי ספר של שיטת ימימה שכתבה אלומה לב ואני אוהבת מאד. כשאני מרגישה איזה כיווץ בלב או בנפש אני אוהבת לפתוח אותו ולחפש שם איזו עצה, איזו הדרכה. פתחתי באקראיות עמוד בספר והגעתי, באופן מאוד מדויק, לחלק של ימימה שדיבר על שיעורים שחוזרים לנו שוב ושוב ושוב לחיים רק במעטפת שונה. בדיוק בדיוק כמו שקורה לי עם שיעור ה״מתנצלת״ שאני לא מבינה מה הוא בא להגיד לי בדיוק.

״כי בלאו הכי חלקים אלה קופצים וחוזרים כל עוד השורש לא השתחרר״, אומרת ימימה. כלומר, אם יש חלקים שקופצים וחוזרים לחיי שוב, יש כנראה שורש שלא שחררתי, אגוז שעדיין לא פיצחתי.

אוקיי ומה אני עושה עם זה עכשיו? איך אני משתמשת בלימוד הזה בצורה טובה כך שהשיעור לא יחזור על עצמו שוב או לפחות שלא יכאיב לי כל כך בכל פעם שהוא חוזר?

בתור מי שלומדת שיטת ימימה כמה שנים, יש לכך כמה תשובות:

1. לא תמיד נדע לשחרר את השורש בעצמנו. לפעמים פשוט צריך לתת לו להשתחרר בזמן ובקצב שלו. להמשיך לעשות את הטוב ביותר שלי ולשאת תפילה שמה שצריך להשתחרר, ישתחרר ממני בזמן הנכון. על כך אמרה ימימה: ״אל תחטטי״. תעשי מה שאת יודעת ותני ליקום לעשות את שלו בחזרה.
2. נתהלך עם הנחת היסוד שאמרה ימימה ש״מה שבא לפתחי בא לתיקוני״. אם אני חווה שיעור שחוזר על עצמו שוב ושוב, ככל הנראה יש כאן איזה תיקון עבורי. יש כאן הזמנה בשבילי לגדול ולעלות מדרגה מבחינה רוחנית, תודעתית, אולי גם גשמית, ואני צריכה לעבור דרך השיעור הזה, לפעמים שוב ושוב ושוב. זה מנחם אותי לדעת שאפילו אם כואב לי עכשיו בגלל ביקורת שקיבלתי, בסופו של דבר התכלית היא טובה - אני בדרך לגדול.
3. אחזור למה שאני יודעת ויכולה. מה אני מבינה כרגע? מה בכוחי לעשות עכשיו? למשל, אני מבינה שכמה שאתאמץ, לא אצליח ״לגעת״ בכל הקהל שלי. וזה בסדר. אולי זה משהו שאני צריכה ללמוד להשלים ולקבל אותו ולא להתרגש ממנו כל כך. אני גם מבינה שככל שאעלה על יותר במות ואחווה יותר קהלים, כך אעשה משופשפת יותר מולם ואולי אצליח גם ״לגעת״ באלו שבעבר פחות הצלחתי.
4. אני כאן כדי להשאר - זה לא משהו שלמדתי משיטת ימימה אבל הוא מאוד עוזר לי. כשאני מקבלת ביקורת פחות נעימה מהקהל, כשמישהי קמה ויוצאת ממופע שלי, כשמישהי הסירה לי עוקב באינסטגרם, זה אכן מכווץ אותי ולא נעים לי. אני אנושית, מה אני אעשה? אבל אני מזכירה לעצמי שוב ושוב: ״אני כאן כדי להשאר״.

יהיו מי שיתחברו אליי יותר ויהיו מי שפחות.
לאורך הדרך גם אני אשתנה ואדייק את עצמי יותר, הכל בסדר.
אני כאן כדי להישאר
ועל זה,
אני לא מתנצלת ?