התנ"ך אמנם מכונה 'ספר הספרים', אבל מה מתוכנו רלוונטי לימינו בכלל?

התנ"ך הוא הספר של העם היהודי, ואולי הספר, בה"א הידיעה, של האנושות כולה. לעיתים הוא מכונה אף "ספר הספרים", ובמגילת העצמאות של מדינת ישראל, הגדילו לעשות וכינו אותו "ספר הספרים הנצחי".

עם הקמתה של מדינת ישראל, התנ"ך תפס חלק חשוב מאד מעולם הרוח והתרבות במדינה הצעירה. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, שם את הנחלת התנ"ך בראש סדר העדיפויות התרבותי שלו. הוא קיים חוג תנ"ך שבועי בביתו, שאליו היה מזמין אנשי רוח ודעת (רק לדמיין שמשהו מעין זה היה קורה בתקופתנו – ראש ממשלה מקדיש שעה מזמנו ללימוד תנ"ך, בצירוף ראשי השלטון ואנשי רוח!). בנוסף, חידון התנ"ך היה אירוע לאומי רב חשיבות שכל המדינה הייתה ממתינה לו, ובאופן כללי, ידיעת התנ"ך נחשבה לחובה תרבותית ראשונה במעלה עבור אדם משכיל.

בשנים האחרונות בישראל, חלה ירידה מסוימת במעמדו של התנ"ך, המשתקפת בירידת האיכות והכמות של לימודי התנ"ך בבתי הספר, בידיעת התנ"ך בציבור ובאופן כללי, בעיסוק הפומבי בו. אולם עדיין, לתנ"ך מעמד ראשון במעלה בישראל. כל חייל צה"ל מקבל בהשבעה שלו את ספר התנ"ך; חידון התנ"ך הוא עדיין אירוע בעל חשיבות רבה במדינה, ולאחרונה, התחילו אף לצוץ מחדש יוזמות חברתיות לעיסוק ציבורי בתנ"ך, כדוגמת מיזם 929.

אך מהו בדיוק ספר התנ"ך? מה התוכן שלו? על מה מספר בדיוק "ספר הספרים הנצחי"? האם הוא ספר המספר סיפור לאומי או מנפיסט של חזון אוניברסלי? האם הוא ספר קודש דתי או ספר היסטורי לאומי? האם ייחודו הוא צווי האלוקים לאדם או שמדובר בנכס אנושי-הומניסטי?

כל התשובות נכונות

באופן די מדהים, אפשר לומר כי כל התשובות נכונות במידת מה. נכון, שאלות אלו שנויות במחלוקת עזה. אולם עובדה היא שעד עצם היום הזה התנ"ך הוא הספר הנמכר ביותר בעולם, אך כל אחד מאלו שקוראים ספר זה מעניק נימוק אחר לכך. ספר זה יקר לכולם, אך יש הרואים בו סיפור לאומי, יש הרואים בו ספר קודש שכל דבריו משמים, יש הרואים בו מסר כלל אנושי של אלוקים לאנושות ויש הרואים בו הוראה פרטית לעם היהודי.

במגילת העצמאות, אותה הזכרנו לעיל, יש מקום של כבוד לתנ"ך. הפסקה הראשונה של המגילה מתייחסת לקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, ואומרת כי קשר זה מתבטא בכך שבארץ ישראל יצר העם "נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". כותבי המגילה מותירים עמימות סביב טיבו של ספר התנ"ך בעיניהם. הם כוללים יחד את הלאומי והכלל אנושי, ומוסרים את "ספר הספרים" לעולם כולו, משל התורה אינה "מורשה קהילת יעקב", כלומר ירושה ייחודית של עם ישראל, אלא עם ישראל הוריש אותה הלאה לעולם כולו.

נניח בצד את מגילת העצמאות, שיתכן כי נכתבה מסיבות דיפלומטיות, לשכנע את האומות הנוצריות לתמוך בהקמת מדינת ישראל, ונעבור לתנ"ך שלנו: האם התנ"ך הוא לאומי או כלל אנושי?

דומני כי למרות ריבוי הדעות אודות החשיבות של התנ"ך, ניתן להסכים לקביעה הבאה: המחצית הראשונה של התנ"ך, מבראשית ועד ספר מלכים, הוא סיפור עלילתי רציף על צאצאי אברהם יצחק ויעקב, המנסים לרשת את ארץ ישראל ולהקים בה ממלכה. סיפור זה מתחיל עם הופעת אברהם אבינו במרחב, ממשיך עם עלילות הבנים שלו, הירידה למצרים, היציאה ממצרים וההליכה במדבר, ירושת הארץ, תקופת ההתיישבות וההתבססות, הקמת ממלכת ישראל, פיצולה לישראל ויהודה, עד נפילת ישראל ויהודה וירידה לגלות. הנביאים מסתיימים בעצם בנקודה זו, נקודת כישלון הפרויקט הישראלי לרשת את הארץ. הנביאים האחרונים, ממלכים ועד תרי-עשר, הם עיסוק מזוויות שונות בכישלון של ממלכת יהודה וישראל.

האם הסכמה לקביעה לעיל משמעה כי התורה והנביאים הם סיפור היסטורי בלבד? בוודאי שלא. כפי שלא ניתן להכחיש קביעה זו, לא ניתן להכחיש עובדה נוספת לגבי התנ"ך: התנ"ך רואה בסיפור הייחודי של ישראל, סיפור שכרוך בסדר הקוסמי של העולם כולו. התורה לא מתחילה מהסיפור של אברהם, אלא מהסיפור של בריאת השמים והארץ. היא כורכת את הסיפור של ישראל בסדר הקוסמי עצמו.

רעיון זה מקבל ביטוי ישיר ועקיף בנביאים לכל אורך הדרך, ועיקרו, כמובן, מערכת היחסים בין ישראל לבין בורא עולם. מבחינה זו, הסיפור של ישראל המנסים לרשת את ארץ כנען ולהקים בה ממלכה אינו רק סיפור שלהם, אלא הציר סביבו נע הקוסמוס כולו. זהו אכן גם סיפור לאומי וגם סיפור כלל אנושי.

השינוי שהחל בשביעי באוקטובר

אחד הביטויים הנהדרים לתפיסה זו היא נבואת ירמיהו, על הקשר בין חוקות השמים והארץ לגורל העם היהודי:

כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם יְהוָה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים. (ירמיהו לא, לד-לה)

עד לאחרונה, היו כאלו שחשבו כי תפיסה זו, הרואה בגורל היהודי מופע אוניברסלי, היא מגלומניה, משיחיות מסוכנת, או משהו מעין זה. כביכול מדובר באיזה שגעון גדלות של היהודים, הסבורים שכל העולם סובב סביבם והשמש זורחת להם מאחוריהם. אולם, דומני שהחודשים האחרונים מלמדים כי לא מדובר דווקא במגלומניה, אלא אולי בעול דווקא. העולם אכן חג סביבנו, ולאו דווקא בטובתנו ולטובתנו.

אנו רואים כיצד בימים הללו, הסיפור הלאומי הפרטי של ישראל, השיבה שלו לארצו, הופכת שוב לעניין כלל אנושי, עניין שסביבו מתפצל הימין והשמאל בעולם כולו, וסביבו נקבעים מחדש גבולות הסדר העולמי במזרח ובמערב. בימים אלו, התנ"ך הופך רלוונטי מחדש לציבור הישראלי. הסיפור העתיק ההוא, על יחסי ישראל והעולם, על הקשיים של ישראל לרשת את הארץ ועל הגיאופוליטיקה של ישראל ושכנותיה הופכים פתאום רלוונטיים מתמיד. תמונת העולם שמצייר התנ"ך, לפיה הכלל אנושי והלאומי נכרכים יחד בגורל הלאומי של ישראל, יכולה אולי להאיר את דרכנו בימים אלו של חשכה ומבוכה.