אם ביידן החלוש הוא המנהיג החזק בעולם, מה זה אומר על מנהיגות בימינו?

הדיבייט הנשיאותי שנערך בשבוע שעבר בין שני המועמדים המובילים לנשיאות המעצמה הגדולה בעולם הותיר אנשים סביב הגלובוס פעורי פה. האם כך נראה מי שמנהיג את ארצות הברית של אמריקה באחת התקופות הסוערות ביותר בעשורים האחרונים?! כיצד יתכן שאדם כה מבוגר, במצב בריאותי כה חלוש, שאינו מסוגל לזכור היטב את התשובות לשאלות תקשורתיות שאליהן התכונן במשך שבוע, יקבל החלטות בסוגיות הרות גורל לאנושות כולה, שאלות שמכלול השיקולים בהן מורכב מאין כמוהו, הלחצים המופעלים סביבן עצומים, ויש צורך גם בנחישות וגם בחדות על מנת לקבל בהן החלטות מושכלות?

ביידן, כך מסתבר למפרע, אכן אינו מנהיג בפועל את ארה"ב. העימות הנשיאותי אישר בדיעבד את הטענות שמשמיע הימין האמריקאי כבר זמן רב, לפיהן ביידן הוא חותמת גומי בידיה של הכוורת המקיפה אותו. הוא אינו מקבל את ההחלטות בעצמו אלא משמש בתור דמות ייצוגית, שחותמת עליהן ושמפיקה הצהרות לתקשורת.

תגלית זו כלפי המנהיג של המעצמה הגדולה בעולם, הותירה רבים עם תחושה עמומה של נבגדות. הם הרגישו כי העיתונות העולמית הונתה אותם, בהציגה מצג שווא סביב דמותו של ביידן, כביכול הוא עצמו אוחז במושכות ההנהגה בעוז, וכל ההתלחשויות בעניין הם לשונות רעות שמפיצים מתנגדיו.

בגידה זו לא פגעה בהם רק באופן מקומי אלא פגעה גם בעצם הרעיון של מנהיגות, עליו הם גדלים מגיל צעיר. כל ההילה שנבנתה סביב המנהיגות בעולם הדמוקרטי, הרעיון לפיו אם תצטיין, תוביל קדימה, תגלה אחריות ותעוזה – תהפוך יום אחד למנהיג -- כל זה התעמעם ונפגם. לא, גילו הללו לפתע. כדי להיות מנהיג בחברה שלנו צריך להיות דמות ייצוגית, כזו שלא מרגיזה מידי אף אחד, שנראית חיובית ומצטלמת היטב עם המסרים הפופולריים בחברה, ובעיקר, כזו שבעלי הכוח סבורים כי היא יכולה לגבש סביבה הסכמה. הזוהי מנהיגות?

האמת צריכה להיאמר, שלאורך רוב ההיסטוריה האנושית, זוהי בדיוק מה שכונתה מנהיגות. בתקופה שבה שלטו בעולם שושלות מלוכה, מי שנבחר להיות מנהיג היה פשוט מי שנולד למשפחה הנכונה. אם אבא או אמא שלך היו מלכים, הפכת גם אתה למלך. לעיתים, יורש העצר שעלה אל הכס היה ילדון בן 8 או 9. דבר זה לא הפריע לעם לקבל אותו בתור המלך הלגיטימי, שחותמו המלכותי הוא המילה האחרונה בממלכה. לעיתים עלו אמנם על כס המלכות דמויות מפוקפקות כאלו ואחרות, שהלא דם מלכותי אינו ערובה בשום פנים ואופן לתחכום, קור רוח או שיקול דעת. אבל כך או כך, שרביט המנהיגות עבר ליורש. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, מנהיגות לא הייתה תכונת אופי דווקא. מנהיגות הייתה תפקיד, לא תכונה.

כשלמדנו על ההיסטוריה הזו בילדות, סיפרו לנו שמצב זה נהג בימי קדם, בתקופות נאורות פחות של האנושות, לפני שהאדם גילה את המאור של הדמוקרטיה, שבו העם בוחר את המנהיג הטוב ביותר, המוכשר ביותר, שישרת את האינטרסים הציבורים בצורה הטובה ביותר. והנה, לאחר אלפי שנות היסטוריה ומאות שנות פוליטיקה מודרנית, נראה שהאנושות חוזרת אל השורשים הקדומים שלה. המנהיג, כך נדמה, חוזר להיות סמל – תפקידו לייצג את הלגיטימיות של השלטון בעיני ההמון, אך לא נדרשות ממנו כל סגולות מלבד היכולת לזכות לאותה אהדה, אותה לגיטימיות.

האם משבר האמון ברעיון של מנהיגות דמוקרטית הוא דבר רע? אם שואלים את התורה, הרי שכל הטרפת סביב רדיפת המנהיגות בעייתית מעיקרה. מי אמר שלהיות מנהיג זה דבר טוב, מטרה שראוי לשאוף אליה? ומאיפה הגיע הרעיון המוזר, שכולם צריכים להיות מנהיגים?

מנהיגות אכפתית

בפרשת השבוע אנו קוראים על קורח ועדתו. קורח, מסתבר, החליט לפתוח "תוכנית מנהיגות" משל עצמו. הוא גילה יוזמה, תעוזה, נחישות, אומץ וכו' – כל התכונות הנדרשות ממנהיג, קיבץ סביבו עדר צעירים מוכשרים ושאפתניים והבטיח להם כי יהפוך אותם למנהיגים. וכך, חמוש בתוכנית הבוגרים הראשונה שלו, ניגש קורח למשה ואהרן והכריז כי הוא רוצה לפתוח פריימריז למשרת הכהונה. לא יתכן, אמר, שאתה, משה, ואחיך, אהרן, תרכזו בידכם את כל המשרות השוות. צריך יותר דמוקרטיזציה בתהליך, ושהטוב ביותר ינצח.

קורח מערער על המנהיגות של משה ואהרן, ומאשים אותם בהתנשאות על העם. הלא "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!" מטיח קורח במשה ואהרן.

משה, בתגובה, מציע לקבל את האתגר של קורח ולפתוח פריימריז על משרת הכהונה. הוא אומר לקורח ועדתו, קחו מחתות, שימו עליהם קטורת, ומחר תיגשו להקטיר באהל מועד יחד עם בני אהרן "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ". גם כן סוג של בחירות.

אך לפני שמשה מסיים את דבריו, הוא מוסיף כמה מילים אישיות לקורח ועדתו: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה"? משה לא קונה את הסיפור על "כל העדה כולם קדושים" ולא מגיב ישירות לטענתו של קורח שהוא ואהרן מתנשאים על בני ישראל, והוא מטיל דופי דווקא בבקשתו של קורח. הוא טוען כי מאחורי אצטלת המנהיגות הדמוקרטית של קורח עומדת מוטיבציה אחרת –בקשת קידום חברתי ולא הצטיינות שוויונית-מריטוקרטית.

משה מעולם לא רצה להיות מנהיג. כשה' ממנה אותו לתפקיד, הוא אומר לו "שלח נא ביד תשלח" ומסרב שוב ושוב. כך לאורך כל הדרך, כולל במקרה של קורח ועדתו, כשהוא פונה שוב בתלונה לקב"ה ואומר לו, מדוע מינתה אותי למנהיג על העם כפוי הטובה הזה. מה שמייחד את משה הוא האכפתיות העמוקה שלו, קנאת הצדק, ההתייצבות ליד החלש וחוסר הנכונות לוותר על האמת, גם שהיא לא פופולרית. אולם, משה לא רצה להיות מנהיג ואף פעם לא ראה בכך מידה טובה.

משה לא צמח בתוכניות מנהיגות, והוא גם לא חשב לחנך את הילדים שלו להיות מנהיגים. הוא חשב שהתכונות שחשוב לחנך אליהם הם יראת שמים וקנאת אמת, ולא לטפח את הרצון להוביל. שיעור זה, חשוב כמדומני היום הרבה יותר מאשר החינוך למנהיגות.