למה חסן נסראללה חושב שישראל חלשה כמו קורי עכביש?

"יש לי תמונה בראש ", אמר חסן נסראללה לפני שנים רבות, "של הישראלים נוהרים בהמוניהם אל שדות התעופה, אל הנמלים – בורחים". אני ממש רואה זאת בעיני רוחי, הוא אמר למראיין. מהיכן הגיעה לו תמונה זו לראש? באחד הנאומים המפורסמים שלו, שזכה לכינוי, "נאום קורי העכביש", הוא פרס את תמונת עולמו כמו גם את האסטרטגיה שלו.

היה זה לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הבטחון בשנת 2000. בכנס נצחון של החיזבאללה, נשא נסראללה הצעיר נאום שהתפרסם מאד בכל העולם הערבי. נאום זה התבסס על פסוק בקוראן שאומר כי יש אלו שאינם מאמינים באמונת האסלאם, ונראה כי ביתם חזק מאד, אך למעשה, ביתם משול לבית העכביש. הוא עשוי קורים דקים, שקורסים בקלות רבה.

מדינת ישראל, אמר נסראללה, נדמית ככוח חזק שאי אפשר להכניע. יש להם נשק משוכלל, מטוסים, פצצות גרעין. אך כל זה אינו אלא קורי עכביש. מדוע? כי הבסיס הפנימי של החברה שלהם חלש. אם רק ננער קצת את הרשת, טען, לא נצטרך להתעמת על העוצמה הצבאית שלהם. הם יתפרקו לחלקיקים. יוצאי ברית המועצות יחזרו לרוסיה, יהודי אתיופיה יחזרו לאתיופיה, כל מי שיכול למצוא את מקומו בארה"ב ואירופה – יהגר לשם, והחברה כולה תתפרק לחלקיקה.

דימוי זה של החברה הישראלית, כמו גם האסטרטגיה הנגזרת ממנה, חוזרים ונשנים בנאומיו של נסראללה באופן עקבי. בין השאר, בנאומו האחרון משבוע זה. הוא עוקב באדיקות אחר העיתונות הישראלית, אחר המריבות הפנימיות, אחרי האיומים לרדת מהארץ והכרזות הכניעה שלנו. הוא שומר כל גילוי חולשה ומנופף בו לאחר מכן לקהל שומעיו כראיה ניצחת למדיניות שלו.

לעיתים קרובות נדמה שאנו רואים באויבים שלנו חבורה של מטומטמים שטופי אמונות תפלות, שמה שמניע אותם הוא תקווה לשבעים בתולות בשמים. אולם, מה שעומד מאחורי הדימוי של ישראל והאסטרטגיה של נסראללה, כמו שאר שלוחותיה של איראן, אינו טירוף דתי שטוף זימה. הם מסתכלים על המערכה מול ישראל בתור נדבך במשחק עולמי גדול בין האסלאם לבין המערב.

מאז המהפכה האסלאמית, איראן נושאת בעולם האסלאמי את הרעיון שהגדולה של המערב החילוני באה לקיצה והאסלאם יכול לזכות שוב לדומיננטיות בינלאומית. איראן מבטיחה למוסלמים בכל העולם, ובוודאי לאלו השיעים, סיכוי לגאווה. היא רוכבת על האכזבה הכללית בארצות האסלאם מההבטחה הנכזבת של החילוניות המערבית. היא אומרת להם, הנה, רציתם להיות חלק מהמערב, והוא ניצל אתכם, שיחק בכם, הפך אתכם לחצר האחורית שלו. הוא לקח מכם את הכבוד, את המסורת, את הצניעות ואת המשפחה. ומה הוא נתן לכם בתמורה? עושר?! רווחה?! לא ולא. את אלו הם לקחו לעצמם בלבד. אותנו הם הותירו עם רודנים מושחתים ועם סרטים הוליוודיים רדודים.

זה היה הרקע שהביא למהפכה האסלאמית באיראן, שעל ברכיה צמח הרשע הארור חסן נסראללה. הבשורה של המהפכה הייתה נטישת המערב החילוני והחזרת הכבוד האבוד של האסלאם.

אולי מדינת ישראל היא לא התגשמות חזון?

תמונת עולם זו בנויה על שתי הנחות יסוד: א. העליבות של האסלאם במאות האחרונות אינה מחמת נחיתות אינהרנטית שלו אלא מחמת שהמערב גזל ממנו את כבודו באמצעות הכוח החומרי שלו. ב. המערב החילוני נמצא כיום בקריסה.

תמונת עולם זו הייתה יכולה להיות קוהרנטית, אם לא הייתה ננעצת בלב המרחב האסלאמי הכושל מדינה אחת משגשגת – מדינת ישראל. מדוע ישראל מפירה את ההרמוניה? לא רק כי היא תקועה באמצע השטח של האימפריה המוסלמית הגדולה. מדובר בעניין נוסף. מדינת ישראל אינה חלק מהמערב החילוני לכאורה. היא מדינה של יהודים שהגיעו לכאן בעקבות חזון לאומי-דתי עתיק יומין, התקבצו מארצות האסלאם, ממזרח אירופה ומכל קצוות תבל, ולמרות זאת, הם הצליחה לשגשג בזמן שכל המדינות האסלאמיות סביבה כושלות.

האם הצלחתה של ישראל רומזת שהכישלון האסלאמי אינו באשמת רשעות המערב אלא באשמת נחשלות פנימית של האסלאם? בהחלט אופציה מדאיגה, במיוחד אם אתה צעיר דתי מוכשר ושאפתני, שחי בחלק האחורי של החצר האחורית של המזרח התיכון – באזור השיעי העני של לבנון השסועה והקרועה, שנזרקת כמו אבן משחק בידים של מעצמות גדולות ממנה – והמהפכה של בני הדודים שלך באיראן הציתה בך לרגע תקווה.

אבל יש גם אפשרות אחרת. ישנה אפשרות שישראל אינה הגשמת חזון הדורות היהודי של שיבה לציון, אלא פרויקט קולוניאלי של המערב החילוני. כחלק ממשחקו של המערב במזרח התיכון, הם זרקו לכאן כמה מהתושבים הבעייתיים שלהם, היהודים, והמציאו איזה סיפור על "ציונות". הישראלים הם ישות ממוצאת, בליל מהגרים ממדינות שונות, שהדבק שמחזיק אותם יחד הוא הסיפור המערבי החילוני שהם ניסו למכור גם בארצות האסלאם: דמוקרטיה, רציונליות, חופש. את הסחורה הזו האסלמיסטים מכירים מקרוב, והם יודעים מה התוחלת שלה.

מסיבה זו, חסן נסראללה, כמו אסלמאיסטים אחרים ברחבי המזרח התיכון, עוקבים באדיקות אחרי הלכי הרוח בחברה הישראלית. התמונה של החברה הישראלית שמצייר נסראללה היא התקווה שלו: הוא רוצה להאמין שאין כזה דבר עם יהודי, שהישראלים הם סך הכל קבוצת מערביים, שתעזוב כאן אם יהיה קצת קשה.

הסיפור שהוא מספר לעדה שלו בלבנון הוא שלהם יש מסורת, שורשים, משפחה כבוד – הם מחוברים לאדמה בקשר עמוק. אולי אין להם את העושר של המערב ואת העוצמה הצבאית שלו, אבל יש להם אמונה ונחישות. אבל הישראלים הללו – הם מסתתרים מאחורי החומות שלהם, מאחורי הנשק המשוכלל והעוצמה הכלכלית של המערב, אבל הם חלשים מבפנים. הם מזויפים כמו ההבטחה הכוזבת של האושר המערבי.

האם הוא צודק? בוודאי שלא. הוא קורא עיתונים וחושב שהם משקפים את הרוח של העם היהודי. אנחנו עם עתיק יומין. נסראללה יכול אולי לקוות שהוא יזכה להיכלל באיזו הערת שוליים בסיפור בן אלפי השנים של העם היהודי, לצד מטרידנים קטנים אחרים כמו כושן רשעתיים, מישע, או כל מיני שכנים מציקים אחרים של ישראל שהסיבה היחידה שמישהו זוכר אותם, היא כי הם נתקלו פעם בעם הנצחי.   

כמו שאנו יודעים היטב מההיסטוריה שלנו, הארץ אינה מובטחת לנו וגם לא הניצחון על אויבנו. אולם, בדבר אחד נסראללה טועה בוודאות: איננו קורי עכביש. עוצמתו הנצחית של העם היהודי אינה מוטלת בספק.