למה רק אחרי שילדים ישראלים מתים מותר לנו לתקוף בלבנון בכל הכוח?

מתקפת החיזבאללה על הישוב מג'דל שמס, שהותירה אחריה 12 חללים צעירים ונפגעים רבים אחרים, הכניסה את העולם כולו לכוננות מלחמה.

אנו נמצאים בחודש העשירי למלחמה בצפון. מאות אלפי תושבים נעקרו מבתיהם והם אינם יודעים מתי יחזרו. אלפי רקטות וכטבמי"ם כבר נורו לעבר יישובי הצפון, הרגו ופצעו רבים, הסבו נזק כבד למבנים ומתקנים צבאים, הרסו שטח עצום של חורש ויער טבעי, ולמעשה, הפכו חבל ארץ שלם לאזור רפאים. כל אחת מרקטות אלו הייתה יכולה לעלות בחיי אדם. רקטות הן נשק סטטיסטי, שנשלח ללא הבחנה. ובמהלך המלחמה, חיזבאללה משגר רקטות פעמיים בשבוע לעבר ריכוזי אוכלוסייה.

אך רק עתה, עשרה חודשים לתוך מלחמה שסופה לא נראה בעין, כאשר הרע מכול התרחש, אנו נכונים – ואפילו דורשים – להשיב מלחמה. מדוע היינו צריכים להמתין לרע מכל? ומה אם אותה רקטה שגבתה חיים כה רבים הייתה נופלת כמה מטרים רחוק משם – האם אז היינו מחכים לרקטה הבאה?

במאמר בשם "במותם ציוו לנו את הלגיטימציה", שהתפרסם בכתב העת "השילוח" לפני מספר שנים, מעלה ד"ר אלעד ליסון שאלה זו. הוא מצביע שם על תנועת מטולטלת קיצונית במדיניות התגובה של ישראל, ולמעשה, של המערב כולו. מצד אחד, מדינת ישראל נוקטת במדיניות הכלה מופלגת כל עוד לא היו נפגעים בנפש. היא מוכנה לספוג כמות עצומה של אלימות, כל עוד היא מצליחה להדוף אותו ביעילות, בלי מספר גבוה של נפגעים. במהלך האינתיפאדה השניה, בהתגרות שקדמה למלחמת לבנון השניה, בסבבים שקדמו למבצע צוק איתן – בכל המקרים הללו ישראל הכילה והכילה והכילה, ספגה עוד נפגעים, עוד נזקים ועוד הרוגים, עד שהגיע אירוע אחד מהמם, אירוע טרגי צבעוני במיוחד, שבו נהרגו בבת אחת כמות גדולה של אנשים, ואז – שערי הגיהנום נפתחו. ישראל יצאה למבצע צבאי רחב היקף, שבו הרסן הותר.

המאמר פותח בסיפור קטן, שממחיש דפוס פעולה זה במלוא האבסורד שבו:

לפני כחמש שנים נזרק בקבוק תבערה לעבר רכבה של שכנתי בשעה שנסעה בו עם שלושת ילדיה הקטנים סמוך ליישוב תקוע. הרכב החל להתלקח והיא הספיקה, בתושייה מעוררת הערכה, לחלץ את עצמה ואת הילדים ולהסתתר במטע סמוך. הרכב נשרף כליל, אך תגובת צה"ל הייתה לקונית: הצבא "חידד נהלים והגביר ערנות בסיורים ובתצפיות". היינו מזועזעים כולנו והחלטנו לצאת למחרת בשיירת מחאה לאזור הפיגוע. במהלך אירוע המחאה פגשנו במח"ט הגִזרה, שביקש להתעניין בשלומנו ולהביע את דאגתו. שאלתי אותו בתמימותי אם היה מורה לפעול באופן שונה אילו שכנתי וילדיה היו מוצאים את מותם בתקרית אמש. "ברור", ענה המח"ט, "יש תוכנית פעולה שונה לחלוטין למצב כזה".

"מדוע צה"ל פועל בצורה קוטבית כזו?" שואל ליסון, "האומנם מותר להפעיל כוח צבאי רק לאחר שהוכח מעל כל צל של ספק ששילמנו במטבע קשה של הרוגים ונפגעים? ומדוע, אם אכן מדובר כאן במוסריות מופלגת, נעלמים הרבה מן הבלמים ברגע שמצטברת אותה "מסה קריטית" של הרוגים?"

ליסון מראה שדפוס זה אינו מיוחד דווקא לישראל. ארה"ב נוהגת בדיוק באותה צורה. ארגון אל-קאעידה ניסה למוטט את מגדלי התאומים כבר ב-1993, הרג ששה אנשים, פצע מאות והסב נזק עצום למבנים. למרות זאת, ארה"ב "הכילה" והסתפקה בכליאה וגירוש של כמה פעילי הארגון. לאחר ה-9.11, לעומת זאת, ארה"ב הכריזה מלחמת חורמה על האסלאם הקיצוני בעולם כולו, הפעילה כוח אש עצום שהסב חורבן לכל אפגניסטן, והסתבכה במערכה שעד היום היא מנסה לצאת ממנה. מדוע? אם היא הייתה הורגת את הנחש כשהוא היה חלש מכדי להצליח לפגוע בה, היא לא הייתה צריכה את כל הבאלגן הזה. 

כדי להסביר דפוס משונה והרסני זה, יוצא ליסון למסע אל נבכי המוסר המערבי. לדבריו, שורש הבעיה הוא הרעיון שהלגיטימציה היחידה להפעלת כוח היא קורבניות. לפי גישה מוסרית זו, שאת שורשיה הוא מוצא בכתבי פאולוס, השליח הנוצרי שהביא את בשורת הנצרות לרומא, כוח הוא דבר פסול באופן אינהרנטי. להיות חזק זהו מצב בעייתי. החולשה עצמה היא מעלה מוסרית, בעוד הכוח מטיל עליך כתם מוסרי. לפיכך, אין כל הצדקה לשימוש בכוח. גם אם היריב מפעיל כנגדך את הכוח שלו, אסור לך להחזיר. כל עוד אתה חזק והוא חלש, עצם העובדה שהוא זה שתקף אותך אינה מעניקה לך לגיטימציה להכריע אותו. שימוש בכוח הוא דבר פסול, ועליך לסבול את הטרדות היריב ולהבליג.

מההבלגה תשחרר רק הקורבנות

מתי נפרץ גבול ההבלגה? כאן מגיע העיקרון הנוצרי של הצליבה. הדבר היחיד שמשחרר את האדם מהכתם המוסרי של היותו חזק, הוא קורבן עצמי. רק שפיכת הדם, שמעמידה את החזק בעמדת הקורבן, משחררת אותו מכבליו. היא מטעינה אותו בלגיטימציה. בהיגיון של המערב, הדבר היחיד שמעניק לגיטימציה לתגובה צבאית, הוא הקורבן. האיום עצמו אינו נחשב. גם אם אתה יודע שהאויב שלך מנסה לפגוע בך ולהשמיד אותך, אם תנסה להשיב מלחמה שערה, ולקום להורגו לפני שהוא הספיק לפגוע בך, תיחשב לא מוסרי, כיוון שאתה החזק והוא החלש. הניצחון שלך ייחשב כפשע מוסרי – ניצחון החזק על החלש ממנו.

כך, צרפת הטילה על ישראל אמברגו נשק בעקבות ניצחונה בששת הימים, וארה"ב איימה לעשות אותו דבר בעקבות השמדת הכור הגרעיני בדימונה. לעומת זאת, האבדות הכבדות שספגנו בתחילת מלחמת יום-כיפור, שכנעו את האמריקאים לפתוח את מחסני הנשק שלהם, ולהתחיל את הרכבת האווירית המפורסמת. במוסר המלחמה של המערב היום, רק מטבע הקורבן נחשב.

מוסר זה לוכד אותנו – ולמעשה גם את אויבינו – במעגל הדמים שבו אנו נמצאים כיום. אם היינו מחסלים את החמאס כשהם היו קטנים, לא היינו צריכים לשלם מחיר דמים עצום כל כך: חורבן ישובים שלמים, חטופים, מאות חיילים צעירים שנפלו בקרב ואלפי פצועים, שיוותרו עם הצלקות לכל החיים. על הדרך, גם האויב היה סובל הרבה פחות. במקום 40 אלף הרוגים, הרס מוחלט של ערי רצועת עזה וסבל אנושי בל-יתואר, הם היו משתחררים משלטון הרשע של חמאס, ואולי מצליחים לשקם את חייהם. אבל לא הייתה לנו לגיטמציה. היינו צריכים את הקורבן בשביל הלגיטימציה.

האלטרנטיבה לגישה קורבנית זו, גישת "מלחמת אין-ברירה", היא הגישה של "מלחמת ברירה". מלחמת לבנון הראשונה, כמו גם התקפת הכור העיראקי הן דוגמאות למלחמת ברירה (כך כינה אותן מנחם בגין).   

בפרשת השבוע הקודמת קראנו על מלחמת מדין. מלחמה זו היא הדוגמה המקראית האולטימטיבית למלחמת ברירה. המדיינים לא פגעו באופן ממשי בישראל כי לא היה להם כוח לכך, אך הם עשו כל שביכולתם על מנת להחליש אותם. הם הוכיחו כוונה. ישראל היו יכולים לומר: אנו חזקים והם חלשים, ועל כן, הצעד המוסרי הוא להניח להם, לחכות עד שהם יתחזקו מספיק על מנת לפגוע בנו. אולם, התורה מצווה על ישראל אחרת, היא אומרת להם: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם". ואומר על כך המדרש: "'צרור את המדינים': למה? 'כי צוררים הם  לכם' -  מכאן אמרו חכמים: בא להרגך השכם להרגו". המוסר שלנו אינו צריך להיות מוסר קורבני, שרואה את השימוש בכוח כפסול כל עוד לא הקרבנו קורבן, אלא מוסר של "הבא להורגך – השכם להורגו". לא צריך לחכות שילדים ימותו על מנת להכניע את מי שמבקש להרוג את ילדינו. עלינו להשכים ולהורגו שהוא עדיין קטן, לפני שיצליח לבצע את זממו.

אם במקום להישמע למוסר הקורבני הקלוקל הזה, היינו מאמצים את עמדת חכמינו, שאמרו: "הבא להורגך – השכם להורגו", לא היינו נמצאים היום במצב הבלתי אפשרי שאנו נמצאים בו.