איך אנחנו אמורים להתייחס למחבלים עצורים שביצעו מעשי זוועה?

מעצר משרתי המילואים השומרים על מחבלי החמאס בחשד להתעללות ערער את המדינה כולה אתמול למשך שעות ארוכות. בשורות להלן אבקש לדון בשאלה העקרונית של יחס לאנשים שעשו את הגרוע מכל, מבלי לעסוק בשאלת המעצר והתגובה הציבורית אליו. רק נישא תפילה לכך שנדע לראות מעלת חברנו ויריבנו הפוליטיים, ולא חסרונם חלילה, ונכבד זה את זה ונתן אמון זה בזה. יש לנו מספיק דאגות מבחוץ, ואיננו צריכים להוסיף עליהם מריבות פנימיות.

שאלת התעללות באנשים שעשו פשעים החמורים מכל היא שאלה כבדת משקל. מצד אחד, התגובה האוטומטית של כל אדם בעל לב וחמלה, שנחשף לזוועות של אותם אנשים, היא שכל מדורי הגיהינום לא יספיקו על מנת להשיב לאותם אנשים כגמולם.

"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן" כותב חיים נחמן ביאליק, בשירו "על השחיטה", שנכתב לאחר פרעות קישינב. האכזריות השיטתית והסדיסטית של מחבלי החמאס מלבינה אפילו את הפורעים האוקראינים בקישינב. בדומה לכך, משורר התהילים, היושב על נהרות בבל לאחר שהבבלים החריבו את המדינה שלו, שחטו, טבחו, אנסו וערפו את בני המשפחה שלו, ושרפו ודשו לעפר את עיר הבירה שלו ואת בית המקדש היקר לו מכל, צועק מדם לבו: "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה! אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע!".

אמירות אלו של ביאליק ושל משורר התהילים הן בוודאי תגובה אנושית ראויה שלא נובעת מרגשות אפלים, נטייה סדיסטית ותשוקה לאלימות, אלא בדיוק להפך – מלב רגיש וחומל, שלא מסוגל לשאת את הזוועות ולא יכול להבין איך יתכן שהאדמה ממשיכה לסבול ולהזין בחיים יצורים כה נאלחים.

מצד שני, מתייצבת השאלה הנוקבת: מי הוא זה שאמור לבצע את אותה נקמה שעדיין לא ברא השטן? האם ביאליק עצמו היה רוצה להיות זה שמפעיל את מכשירי העינוי? האם דבר זה לא היה הופך אותו לשטן בעצמו? האם משורר התהילים היה רוצה להיות זה שמרים את העוללים בידיו החשופות ומנפץ את גולגלתם אל הסלע?! 

באחד הקבוצות שבהם אני חבר התנהל אתמול דיון סוער בשאלה זו. אחד המשתתפים, שסבר כי עלינו לגנות את ההתעללות, סיפר את הסיפור הבא על סביו:

לאחר שאשתו וארבעת ילדיו נרצחו באושוויץ, סביו ואמו (של החבר) שהו במחנה עקורים בגרמניה. בשכנות אליהם, שכנו גם עצורים מהוורמכאט הגרמני, שבלשון המעטה, לא זכו ליחס של חמשה כוכבים. באחד הימים נותר ליהודים במחנה העקורים שאריות מהארוחה שלהם, וסבא של חברי ביקש מאימו –  ילדה בת 6 – שתביא את שארית האוכל לשבוי. אימו של החבר נטלה לידה צלחת פח שהייתה מונחת שם, שבה היו מגישים אוכל לכלבים, ורצתה להגיש את האוכל לגרמני בצלחת זו. "מדוע את מניחה את האוכל בצלחת של כלבים?" שאל אותה אביה. "כי הם חיות" – ענתה הילדה בתמימותה. אביה הסתכל עליה ואמר: "אנחנו לא חיות – תחליפי לצלחת נורמלית".

כולנו נסכים שמגיע למחבלי החמאס יחס גרוע בהרבה משל חיות. השאלה העומדת על הפרק היא האם דבר זה מתיר לנו להיות המוציאים לפועל של עונש זה או שהדבר ישחית את הנפש שלנו ויהפוך אותנו לדומים להם.

שאלה זו נוקבת ביותר. היא אינה שאלת טריוויה שיש לה תשובה אחת נכונה של כן או לא. היא מסוג השאלות שנותרות תמיד בתור שאלה – משהו שאמור ללוות אותנו במסע האנושי שלנו בעולם. לא הייתי רוצה להיות חבר של אדם שאינו מרגיש את תביעת הנקם החמורה, את המילים "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". איני חושב שזו רגישות להתנער ממילים אלו אלא ההפך: אדישות לעומק הרשע והאכזריות של אותם חלאות אדם. אולם, לא הייתי רוצה גם להימצא בקרבתו של אדם שנפשו אינה בוחלת בהפעלת האכזריות גופה, שהקרבים שלו לא מתהפכים מהדימוי הגרפי, שהוא עצמו עומד ומשליך עוללים אל הסלע.

אם אין תשובה ברורה לכאן או לכאן, איך אפשר בכל אופן להתנהל בתוך דילמה זו? ברצוני להציע כקו מנחה את העיקרון של כבוד האדם בשל היותו "צלם אלהים".

בגידה בצלם אלוהים

המקור של הביטוי "צלם אלהים" הוא פרשת בריאת האדם, שבה נאמר כי האדם נברא בצלם אלהים: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". אולם, בפרשה זו לא נאמר עדיין כי דבר זה מחייב אותנו באיזשהו חובה מוסרית. לאחר המבול, מופיע שוב ביטוי זה, וכאן כבר כן נלווית אליו חובה מוסרית: איסור רציחה, המבדיל את האדם מבעלי החיים: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". בניגוד לבעלי החיים, שלאחר המבול הותר לשחוט אותם לצורך אכילה, נאסר לשפוך את דם האדם, ואף נאמר כי מי שעושה זאת, מתחייב מיתה, כיוון ש"בצלם אלהים עשה את האדם". האדם שונה מהחיה – הוא עשוי בצלם אלהים.

בהמשך התורה, אנו מוצאים מקום אחד נוסף שתמה זו מופיעה, ושם הדבר נוגע באופן ישיר לנושא שלנו: כבוד האדם לאנשים שאינם ראויים לכבוד. הנושא של הפרשה הוא כיצד לנהוג בגופה של אדם שהוצא להורג בשל פשעיו – להמחשת העניין: אדולף אייכמן.

אנשים שהחברה מוציאה אותם להורג הם אותם אלו שהיא סבורה כי עשו את הגרוע מכל, עד שהם איבדו את הזכות הבסיסית ביותר – הזכות לחיים. והשאלה שעומדת בפנינו היא כיצד לנהוג בגופה שלהם. אם מדובר ביצורים כה שפלים ונאלחים, האם ראוי לכבד את הגופה שלהם?

עד לא מזמן (במונחים היסטוריים) היה נהוג כי גופתם של אנשים שהמלכות הוציאה להורג נתלים, או מוצבים על שיפודים, לצידי הדרך. פעולה זו הייתה גם ביטוי להשפלת אותם אנשים, לכך שאיננו חושבים כי מגיע להם כבוד אחרון של קבורה ראויה, וגם "למען ישמעו ויראו" – להודיע ברבים עד כמה אנו מוקיעים ומגנים את אותם אנשים שפלים. אולם, כבר לפני אלפי שנה, התורה התנגדה נחרצות לפרקטיקה זו. היא כותבת:

 ְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. (דברים כא, כב-כג)

התורה אוסרת על התעללות בגופת אנשים שנידונו למוות. אסור לתלות את גופתם על העץ ולהלין אותה שם במשך הלילה. מדוע? התורה מנמקת זאת בביטוי שקשור לרעיון של "צלם אלהים": "כי קללת אלהים תלוי". מכיוון שהאדם הוא צלם אלהים, אם אנו תולים את הגופה שלו על העץ, איננו מבזים רק אותו, אלא את צלם אלהים של האדם. במסכת סנהדרין מסבירים זאת חכמינו באמצעות משל:

תניא אמר רבי מאיר: משלו משל למה הדבר דומה: לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות. צוה המלך ותלאוהו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי. צוה המלך והורידוהו.

האחים התאומים במשל זה אינם אנחנו והפושעים, אלא אלהים והאדם. רעיון "צלם אלהים" שבאדם אומר שיש באדם, בגוף עצמו, בקומה האנושית, משהו נעלה - אלוהי. אם האדם הופך פושע נאלח, הוא לא בוגד רק בנו. הוא בוגד בצלם אלהים שבו. הוא מוציא שם רע לאדם, משפיל את האנושיות של כולנו. מותר ואף חובתנו המוסרית להעניש אדם זה, אך עונש זה צריך להיות על עצם הבגידה שלו בצלם אלהים, ואסור חלילה שהוא יביא אותנו לזלזל ולהשחית את צלם אלהים שבאדם עצמו, כלומר להפוך את האדם שבו לסמרטוט, למשהו בזוי.

איך מתרגמים עיקרון זה למדיניות מעשית? משימה זו אני מותיר למחוקק. אך עלינו, בתור אנשים, לזכור את צלם אלוהים שבאדם, גם אם הוא עצמו חילל צלם זה בגסות.