נמאס לי לחלק לעצמי ציונים גרועים. מגיע לי יותר מזה!

סגרתי אולם למופע שאני מתכננת לקיים בקרוב בחיפה. הבטחתי לעצמי שבכל הזדמנות שתהיה לי עד המופע, אני אשווק אותו ואספר עליו לכל מי שאני מכירה מהאיזור. ככה אצליח למכור את כל הכרטיסים. במקביל לפרויקט המרגש הזה, ישנו פרויקט נוסף שקורה אצלנו בבית: גמילה מטיטולים לבן הגדול שלי במקביל לאחותו הפעוטה שיונקת ומצמיחה שיניים (ומבקשת לינוק בכל הזדמנות אפשרית). בנוסף לפרויקטים האלה, כמובן יש את הפרויקט שנקרא ״החיים״ ומצריך תחזוקה שוטפת של הזוגיות, ההורות, הבית והעצמי שלי.

כמעט בכל דבר שעשיתי בחיי השתדלתי בכל מאודי להצטיין, גם אם המחיר הוא הנפש ושמחת החיים שלי. העיקר לקבל בסוף ציון 100. לכן, גם בכל הפרויקטים לעיל ניסיתי להצטיין עד שיצאתי מהכלים. הגעתי למצב שמגיע סוף יום ובמקום לנשום לרווחה ולנוח, אני מרגישה את הלב שלי דופק מהר וממשיכה לחשוב על עוד משימות שאני חייבת לעשות, בודקת כמה כרטיסים רכשו למופע שלי ולמי עוד אני יכולה לפנות כדי להזמין אותם, ואז גם מחלקת לעצמי ציונים על האמא שהייתי היום, על הרעיה שהייתי, על בעלת העסק שהייתי, והאם הצלחתי בצד כל זה גם להשאר חברה של עצמי. לרוב הציונים שאני מחלקת לעצמי לא גבוהים ואני הולכת לישון באי שקט ואפילו עם עצבות בלב.

״מה אני אעשה עם כל העומס הזה? איך אני אצליח להצטיין?״ חשבתי לעצמי לפני כמה לילות ואז נזכרתי ברעיון יפה משיטת ימימה. ״אל תעמיסי על העומס״, הייתה אומרת ימימה אביטל זצ״ל. הרי גם ככה עמוס. החיים שלי כרגע, באופן אובייקטיבי עמוסים בפרויקטים, אתגרים, משימות, חוויות. לא צריך להוסיף עליהם עומס נוסף של דרישות קשות ואינסופיות מעצמי ובסוף גם לחלק לעצמי ציונים.

אני אוהבת ללמוד את שיטת ימימה כי אני מרגישה שהיא מצליחה לאתר מקומות מכווצים בלבי ונפשי וכמו מעסה טובה, היא ממששת אותם בעדינות, ברכות, בחום ובאהבה, ועוזרת להם להשתחרר. השיחרור הכי גדול שאני חווה בנפשי בעקבות הלימוד הזה הוא הלמידה לא להתנגד למי שאני ולמקום בו אני מונחת כרגע. אם כרגע אני בעומס וכרגע הדרך שלי לעמוד בעומס הזה בהצלחה היא לעשות עם עצמי חשבון נפש בסוף כל יום, אז אין צורך שאוסיף עומס נוסף על עצמי בכך שאכעס על עצמי שאני עושה את זה. בקיצור, תשחררי מעצמך קצת ענבר, איפה שאת יכולה.

בלילה למחרת התזכורת שקיבלתי, התחלתי מתוך הרגל לערוך עם עצמי את חשבון הנפש הזה: כמה כריטיסים מכרתי, כמה התקדמנו עם הגמילה של עוז, האם הצלחתי לשים להדר גבול כשלא התאים לי להניק אותה (בפעם ה-85 באותו יום, אחרי שהיא סיימה לאכול ארוחת צהרים), האם הקשבתי לבעלי כשהוא דיבר איתי, האם אכלתי כמו שצריך, התאמנתי כמו שצריך ועוד ועוד ועוד… הרגשתי את הלב שלי מתחיל לדפוק שוב במהירות, ואז עצרתי. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי: ״אני לא אפסיק לערוך את חשבון הנפש הזה, אבל אני לא מוכנה לתת לעצמי ציונים שליליים כל כך. אני בסדר. אני עושה את הטוב ביותר שלי״. ובאותו רגע החלטתי שאני רושמת לעצמי שלושה דברים טובים שבהם בהחלט הצטיינתי היום, לצד עוד דבר אחד שאני אשמח לשפר וגם דרך פרקטית, פשוטה ויעילה לשיפור.

רוצה להיות טובה

לפני שישבתי לכתוב את הנקודות האלה נשמתי שוב וניסיתי להזכר למה אני עושה את זה בכלל. אני רוצה להיות טובה! אני רוצה לעשות טוב לסביבתי, לעצמי, לעולם ולכן אני כל כך משתדלת וכל כך מעמיסה, למרות שגם ככה עמוס… כשנזכרתי בכוונות הטובות שלי, לא יכולתי להעלות על דעתי בכלל לתת לעצמי ציון נכשל. רציתי להתעקש למצוא המון-המון נקודות טובות לזכותי ביום הזה שעבר. מצאתי אותן. דפיקות הלב נרגעו אבל לא לגמרי.

ימימה אמרה שצריך לכבד את המקום שבו אני מונחת, וכרגע זה מקום שמחפש כל הזמן להשתדג ולהשתפר ולכן אני מחפשת גם את מה שלא עבד ואיך אפשר לעזור לו לעבוד. אני חייבת לכבד את זה. אני לא מסוגלת להסתכל רק על הטוב שבי ורק על ההצלחות שלי, אני רוצה להתקדם למדרגה הבאה.

כתבתי לעצמי שחסרים לי כלים וידע בכל מה שקשור לגמילה מטיטולים, וגם שהתהליך הזה מזכיר לי חוויות לא כל כך נעימות מהילדות שלי ואולי זה המקום שלי לעשות שם איזו עבודה על עצמי. לאחר מכן, שאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות, תכל׳ס, באופן פשוט ופרקטי כדי לעזור לעצמי. וכך כתבתי לעצמי משימה לבוקר למחרת : לדבר עם חברה שלי שמדריכה לגמילה מטיטולים ולבקש ממנה הדרכה ועצה. עכשיו הלב שלי היה לגמרי רגוע. אני רואה את הטוב שבי, אני נותנת לעצמי עצה פרקטית לשיפור, ואני משתדלת לא להוסיף עומס על עומס.

אמנם הדרך שלנו לגמילה נראית עוד ארוכה, יש עוד הרבה כרטיסים שטרם נרכשו למופע שלי בחיפה (וזה מלחיץ אותי לעמוד מול אולם חצי ריק), הבת שלי עדיין מבקשת כל חצי שעה שאניק אותה ואני עדיין ״נופלת״ כל לילה לחלוקת ציונים עצמית ונוקבת. זה תהליך. זה מסע. כמו כל דבר בחיים. אולם אני משתדלת מדי פעם להחזיר לעצמי למודעות את הלימוד הזה של ימימה, ולהפריד בין ״עומס אובייקטיבי״, כזה שקיים מכורח המציאות, לבין עומס שאני בעצמי הוספתי על עצמי ואולי כרגע אין בו צורך בכלל.

הלוואי שאצליח!