אחרי חמש שנים של חרמות חוזרים ונשנים עלי בבית הספר, שמתי לזה סטופ

כשהייתי בבית הספר היסודי עשו עליי חרם לעיתים קרובות. חמש שנים חרם, מכיתה א׳-ה׳. הייתה לי חברה אחת נאמנה שלא עזבה אותה גם במחיר שהיא תוחרם בעצמה. אבל מלבדה, בכל יום שהייתי מגיעה לבית הספר באותן חמש שנים, לא ידעתי אם החברות שלי ידברו וישחקו איתי היום או לא. מי שהנהיגה את החרם הייתה מלכת הכיתה שבימים טובים הייתה חברה שלי, הייתה מתארחת אצלי בבית ומשחקת איתי בברביות וכך גם להפך, אבל בימים שהיא כעסה עליי כי העדפתי לעשות משהו אחר ולא לשחק במה שהיא החליטה שכולן צריכות לשחק בו, היא עשתה עליי חרם ואף אחת לא דיברה איתי עד שהיא החליטה אחרת.

אלו היו חמש שנים מאוד מאתגרות בחיים שלי. מצד אחד, אני זוכרת שהייתי אהובה וכולן רצו להיות חברות שלי ולשחק איתי ואף פעם לא הייתי לבד גם כשהוחרמתי, כי הייתה לי חברה אחת נאמנה ואמיצה לצדי. מצד שני, כל יום וכל הפסקה היו עבורי כמו צומת מלאת אי וודאות בחיי. האם אני מוחרמת עכשיו או לא? הייתי בסדר (להגדרתה של מלכת הכיתה) או שהבאתי על עצמי עכשיו השלכות קשות?

בכל פעם שהוחרמתי, חיכיתי לרגע שמלכת הקטע תופיע מולי עם הזרת הקטנה שלה ותשאל אותי: ״שולם?״ ואני, בעיקר מתוך פחד שהחרם ימשיך, הייתי מסכימה ומשלימה והכל היה חוזר לסדרו. יום אחד, אחרי חמש שנים מאתגרות, הגיעה הזרת הקטנה ואני, עם לב דופק מפחד, השבתי לה: ״תני לי לחשוב על זה כמה ימים״. לאחר כמה ימים, היא ניגשה עם הזרת ואני אמרתי לה (עדיין רועדת מפחד): ״זו פעם אחרונה שאת עושה לי את זה. כבר אין לי מה להפסיד, את מבינה? בפעם הבאה שתחרימי אותי, אני לא אשלים איתך לעולם״. מאז הפסיקו ההחרמות ואני הפסקתי לפחד ממנה.

הסיפור הזה הולך איתי לאורך כל חיי ומשפיע עליי בכל מיני אופנים. מאז אותה תקופה, קשה לי להשתייך לחבורות גדולות של חברות והמוח שלי באופן די מהיר מתייג את ״מלכת החבורה״ בתור זו שצריך להזהר ממנה. אין ספק שזה מוכיח שיש לי עוד עבודה על עצמי כדי להתאושש לחלוטין מאותו אירוע שקרה לפני 30 שנה. עם זאת, הרבה דברים שקרו לאחר מכן בחיי, עזרו לי להסתכל על התקופה הזו בעין לגמרי אחרת ולראות אותה כמתנה.

לשנות את העבר

קראתי בספר של אלומה לב ״עד שלבך יתנגן״ שמדבר על שיטת ימימה, שאפשר לשנות את העבר. כלומר, לא באמת אפשר לשנות את מה שקרה לנו אבל אפשר שכל חוויית החיים העכשווית שלנו תהיה חיובית, על ידי הסתכלות שונה על מה שקרה בעבר. בספרה היא כותבת שהיו רגעים שחווינו בהם בילדותינו אי וודאות וכאב ומתוך ראייה ילדית ורגעית, היינו בטוחים שכך ייראו כל חיינו. לא הצלחנו לראות את מה שטוב וודאי בחיינו, בצד אותן נקודות כואבות ולא וודאיות. ככה זה כשאתה ילד. הכל טוטאלי. אבל מתוך התבוננות בוגרת וחדשה בהווה, על העבר, ניתן ממש לתקן אותו. ניתן לבקש לראות את מה שקרה כחלק מתמונה שלמה ולא בתור התמונה כולה.

כשקראתי את החלק הזה בספרה של אלומה לב, ניסיתי להסתכל שוב על אותן שנים מאתגרות בחיי ונזכרתי שבזמנים האלה שלא הוחרמתי, כל הבנות אהבו אותי ורצו לשחק איתי. נזכרתי כמה לעולם לא הרגשתי בודדה בזכות החברה הנאמנה היחידה שהייתה לי אז. נזכרתי שגם בימים ששתינו הוחרמנו, אמא שלי ואמא שלה תמיד שימחו אותנו, הצחיקו אותנו, עזרו לנו ללמוד עוד על החיים מתוך מה שאנחנו עוברות. אני זוכרת שהכאב שלי ולפעמים גם הבדידות גרמו לי לצייר ציורים, לכתוב שירים, סיפור ומחזות, ולהוציא מעצמי את האמנית המיוחדת שאני. ונזכרתי גם שהארוע שסיים את החרם לאלתר, היה רגע שבו גיליתי בעצמי כוחות ואסרטיביות שלא ידעתי לפני כן שקיימים בי.

אחרי שחזרתי מהבחינה המחודשת שלי את העבר, בחרתי לבחון מחדש את השנים שעברתי לאחר אותה תקופה. כמעט בכל תקופה בחיי התבקשתי להוביל ולהנהיג. בין אם זה במגמת המוזיקה בתיכון, כשהמורה למוזיקה הייתה מבקשת שאעזור לה לנהל את ההרכבים, בין אם זה בתפקיד שלי בצבא ובין אם זה בעבודות שבחרתי לי בחיי הבוגרים. אני חושבת שלא הייתי מצליחה להיות מנהיגה טובה אם לא הייתי עוברת את החרם הממושך הזה. בתור מי שיודעת איך זה מרגיש, לעולם לא ניצלתי את הכוח שלי לרעה. תמיד היה לי חשוב שכל מי שנמצא כביכול תחת הנהגתי, ירגיש שייך, אהוב וטוב. תמיד הייתי רגישה באופן מיוחד לאנשים ולרגשות שלהם. עד היום, אם אעמוד לשיחה עם חבורת אנשים, הדבר הראשון שאשים לב אליו הוא שאף אחד לא מסובב את הגב לשני. שאף אחד לא ירגיש מנודה בשיחה.

אין ספק שחרם זה דבר כואב. לא הייתי רוצה, היום כאמא, שילדיי יעברו את החווייה הזו (או שום חווייה כואבת אחרת… הלוואי והייתי יכולה לשלוח אותם לעולם עטופים בצמר גפן). אבל אם זה קרה לי, כל שאני יכולה הוא למנף את החווייה הזו כדי לגדול ולהתפתח, להפוך לאדם טוב יותר ולעשות כל שביכולתי כדי שזה לא יקרה לי או למישהו אחר לעולם.

כשאני מבינה שמה שקרה לי היה צריך לקרות, כשאני מבינה שבצד הקושי והכאב היו גם מתנות והטבות, כשאני מנסה לחפש איך אני יכולה היום להשתמש במתנות שקיבלתי מאותו כאב כדי לעשות טוב לעצמי ולעולם, אז אני משנה את העבר שלי. אני זוכה בעבר חדש וצבעוני שבו מה שקרה, היה מדויק עבורי והפך אותי לאדם טוב יותר, כי כך בחרתי.