פיזיותרפיסטים בחזית: "לפעמים טיפלנו בחיילים תוך כדי לחימה"

"תמיכה גופנית ונפשית בלוחמים - תחושת סיפוק מטורפת"

ינון עטיה, נשוי ואב לשבעה ממצפה כרמים שבבנימין, פיזיותרפיסט אחראי אזור ירושלים ביחידה להמשך טיפול בשירותי בריאות כללית במחוז ירושלים ופיזיותרפיסט ביחידות מיוחדות בצבא, גויס לשירות מילואים מיד עם היוודע האירועים הקשים בדרום. במשך חודשים ארוכים תרם מכישוריו למען הלוחמים כשהוא מלווה אותם מקרוב, ומספק תמיכה רפואית וטיפולית חשובה מאין כמוה.

כבר בשבוע הראשון נאלץ להתמודד ינון עם אחת המלאכות המורכבות ביותר שניתן לתאר, כאשר הופקד יחד עם מספר חיילים נוספים על זיהוי גופות החללים, פעילות שנמשכה כשבוע ימים. רק לאחר מכן, חזר ינון לתפקידו 'הטבעי' כפיזיותרפיסט, תוך שהוא 'זוכה' לאורך תקופה ארוכה לתמוך גופנית ונפשית בלוחמים רבים ומגוונים, בסדיר ובמילואים.

אחד מנדבכי הפעילות המיוחדים להם היה שותף ינון במשך תקופתו על מדים כלל הגעה לשטח עם ניידת פיזיותרפיה, שהיוותה כמעין מכון רפואי נייד. המטרה: הענקת טיפול גופני שנועד להיטיב עם לוחמים שסובלים מבעיות אורתופדיות וכאבים שונים שעלו במהלך הלחימה.

"לוחמים שהיו יוצאים לכמה שעות של התרעננות, היו מקבלים טיפולים. לפעמים גם היינו עושים זאת תוך כדי לחימה. הגענו עם ניידת שכללה את כל הציוד הנחוץ. בחלק מהפעילויות הייתי פוגש את החייל אפילו למספר דקות בודדות. מבחינתי כל טיפול, אפילו קצר בחייל שכואב לו הגב או התנפח לו הקרסול, היה עולם ומלואו".

ינון, שכאמור ליווה את הלוחמים לאורך חודשים ארוכים בלב השטח, מוסיף לתאר את אחד הרגעים המפחידים אותם חווה על בשרו. "בוקר אחד הצטרפנו אל אחת היחידות לפעילות בעזה. התבססנו בתוך מבנה, ממש על חוף הים. תוך כדי שאנחנו נמצאים במבנה, חטפנו טיל נ"ט ישיר. במזל זה הסתיים רק עם כמה פצועים קל. זה היה הרגע שבאמת הרגשתי בפעם הראשונה מה זה 'מלחמה'. למרות הכל, זמן קצר אחרי האירוע חזרנו להעניק טיפול ללוחמים".

לשאלה כיצד השפיעה עליו החוויה שכללה את ניסיונו המקצועי כפיזיותרפיסט מן המניין, כחלק אינטגרלי מהלחימה, משיב ינון: "הרגשתי משמעות אדירה לאורך כל התקופה. חיילים שנתקלו בבוקר המחבלים בקרב סובלים כאבים ואתה עוזר להם לחזור לתפקוד – זה שווה הכל".

כשגוף ונפש שזורים להם יחדיו

השביעי באוקטובר תפס את אביה יוסף, פיזיותרפיסטית צעירה, בעיצומם של לימודים ועבודה במכון הנותן מענה למטופלים עם כאבי שלד-שריר (לרוב על רקע אורתופדי).

מיד עם פרוץ המלחמה היא גויסה למאמץ המלחמתי כמדריכת רפואה של חטיבה 9 (חטיבה לוחמת במילואים) הפועלת בגזרת לבנון, תפקיד במסגרתו נדרשה להוביל תחתיה תרגולים והדרכות לטיפול בפצועים, אשר התבצעו במקביל לימי קרב מורכבים, כולל אירועי היתקלות של חדירת מחבלים למרחב, כטב"מים, ירי נ"ט ואיומים נוספים.

אביה מתארת נוהל 'תגובת קרב' המיושם ביחידה בה היא משרתת, כזה שנועד לצמצם נזקים נפשיים לטווח הארוך ולתת מענה איכותי עבור הלוחמים בשטח. "היה לנו בגזרה בחודשים הראשונים למלחמה אירוע של נפילת כטב"ם בסמוך לאזור בו שהו חיילים. צריך להבין שגם כך החיילים נמצאים בדריכות ובסטרס ממושכים, כאשר אירועים שכאלה עלולים להביא למצב של הצפה רגשית. זה בדיוק מה שקרה באותו אירוע. אחד החיילים שהיה בטוח שיש חדירה של מחבלים, החל לירות באוויר, מצב שיכול היה לסכן אותו ואת הכוח. מפקד המחלקה שלו זיהה שמדובר בתגובת קרב, ופשוט פעל כפי שאנחנו מלמדים. בכך הוא בעצם הצליח להביא את אותו חייל בחזרה לתפקוד. זוהי דוגמה חשובה למשמעות הלא קטנה שיש לנפש שלנו".

ביחס להתמודדות עם המציאות המאתגרת שחווים הלוחמים בשטח, מוסיפה אביה לספר על תובנה שהגיעה אליה דווקא במסגרת העבודה בתקופה הזו.

"כשעבדתי כפיזיותרפיסטית, במקביל למילואים, פגשתי הרבה מטופלים שסיפרו לי איך התקופה הזו השפיעה עליהם, לא רק נפשית אלא גם פיזית. ראיתי לנגד עיניי כיצד הקושי הנפשי שלהם ממש הולך יד ביד עם הכאבים איתם הם הגיעו, בעוד שבמקרים אחרים כל מה שהם רצו בסך הכל היה לשפוך את הלב ולשתף במה שעובר עליהם. מה שניסיתי להסביר לכולם הוא שאנחנו בפיזיותרפיה וברפואה בכלל, יודעים שהגוף והנפש שזורים להם יחדיו. כלומר זאת לא רק הברך או הכתף שכואבת, אלא שילוב של הרבה דברים יחד. במיוחד בימים הלא קלים שעוברים על כולנו, לפעמים כל מה שצריך זה רק להיות אמפתיים וקשובים, סתם לחייך האחד לשני בסופר או ברמזור, ופשוט לנסות להקשיב. זהו החלק מהתרפיה, והיא חשובה לא פחות מפיזיותרפיה לברך או לכתף הכואבת".

צילום: פרטי

"באנטומיה תפקיד העורף הוא לזקוף את הראש"

נריה סופר, פיזיותרפיסט אחראי במכון פיזיותרפיה בישוב בית"ר עילית, שירת מאז פרוץ המלחמה במילואים במשך חמישה חודשים רצופים. במהלך תקופה זו שירת כתף אל כתף לצד לוחמים נוספים הן ברמת הגולן בגזרה הצפונית ובהמשך בסבב נוסף גם בגזרה הדרומית, ברצועת עזה.

נריה, נשוי ואב ל-5 לילדים, מפקד טנק במילואים, הופתע כמו כל המדינה בשביעי באוקטובר: "אני זוכר שהתעוררתי מבומים רחוקים. בהמשך הגענו לבית הכנסת לתפילת שמחת תורה, שם פגשתי את הרבש"צ שלנו בישוב שהיה מאוד נסער. אני משמש גם כחלק מכיתת הכוננות הישובית, כך שמיד החלפתי את בגדי החג לבגדים צבאיים, נקראתי להביא נשק ומאז הכל היסטוריה. כבר בשעות הערב מצאתי את עצמי עולה לימ"ח בצפון, בדרך לתקופה חדשה בחיים שאף אחד לא הכין אותי לקראתה".

במסגרת שירות המילואים הארוך והמתמשך, השתמש נריה, פיזיותרפיסט ביום-יום, בכלי העבודה הרגילים שהוא מכיר- תרגילי טיפול בסגנון של פילאטיס ויוגה, מתיחות וטיפול פיזיותרפי אורתופדי ראשוני בלוחמים מיחידתו ומהיחידות שאיתם לחם בשטח.

"נתקלתי כבר בימים הראשונים למלחמה, כשעוד הייתי שרוי בתחושת השבר יחד עם רבים אחרים בעם שלנו, במשפט מאוד עוצמתי שלמעשה תפס אותי מיד: 'באנטומיה תפקיד העורף הוא לזקוף את הראש'.  המשפט הזה מאוד נכון מבחינה פיזיולוגית, אבל באותה נשימה הוא מדויק גם בהקשר של התרוממות הרוח שלנו בימים ובשעות הקשות שעברו ועוברים עלינו. העורף הזה התבטא לאורך כל התקופה במלוא תפארתו. אם זה אינספור פינוקים ותרומות שקיבלנו, ובעיקר תמיכה אדירה מהאנשים שהצליחה להרים אותנו בכל פעם מחדש, על אף הקושי".

צילום: פרטי

ומה באשר ליוגה? "מקצועות השיקום עלו לכותרות בחודשים הללו מטבע הדברים. מבחינתי התרגולים הם עוד כלי קטן בארגז הכלים שלי, שנועד להפיג קצת את המתחים ולסייע לחבריי הלוחמים מבחינה גופנית ונפשית כאחד. זה המקום לשבח את אנשי השיקום ומקצועות הרפואה בארץ בכלל, כולל במכונים שלנו בכללית וביחידה להמשך טיפול, שהמשיכו לעבוד למרות הירידה המשמעותית בכוח האדם. וכמובן, לגיבורות האמיתיות בעורף, ובראשן אשתי והילדים והורי, שבלעדיהם שום דבר לא היה מחזיק מעמד לאורך זמן".