למה החלטתי לקנות לבעלי פרחים לרגל יום האהבה

אני זוכרת את עצמי כרווקה, מחפשת זוגיות וכבר לא מסוגלת להכיל את חוויית הלבד והרווקות, יושבת בחדרו של איזה קואצ׳ר שהלוואי שרשיונו יישלל בהקדם האפשרי. אני יושבת מולו והוא מפציר בי שאני חייבת לעבוד על כל מיני מידות לא מתוקנות שהוא מזהה בי, ובאותה נשימה אומר שאני חייבת לדעת לפרטי פרטים מה אני מחפשת ורוצה מבעלי לעתיד המיוחל. לדבריו, רק ככה הוא יופיע בחיי.

באותה פגישה אני יושבת וכותבת את כל התכונות הפיזיות, הנפשיות, הרגשיות של בעלי לעתיד, עד לצבע העיניים ושם האם ולאחר מכן אני מתבקשת לשתף פעולה עם תרגיל שמדמה דייט במסעדה עם אותו הקואצ׳ר. זו הייתה חווייה מאוד מטרידה עבורי, אבל כל כך רציתי זוגיות וכל כך רציתי להבין למה היא עדיין לא הגיעה ומה אני יכולה לעשות בשבילה, כל כך האמנתי להמלצה החמה שקיבלתי מחברה על אותו קואצ׳ר שעזר לה להכיר את בן הזוג שלה, שהחלטתי לספוג הכל רק כדי להצליח במשימה.

המילים האלה שהוא אמר לי: ״את חייבת לדעת לפרטי פרטים…. את חייבת להציב גבולות… את חייבת להעריך את עצמך יותר ולדעת מי את… את חייבת לעשות יותר כדי שתהיה לך אהבה״, אולי יש בהן מן האמת, אבל זו לא אמת מוחלטת ולא אמת שמתאימה לכל אחד ובכל מצב. הן מציבות תנאים מאוד נוקשים אל מול המציאות, אבל אני לא הצלחתי לסנן אותן ולקחתי אותן מאוד ברצינות להמשך חיי. 

כמה חודשים לאחר מכן, כשהכרתי את בעלי, המשכתי להסתובב עם ה׳חייבת׳ הנוקשה הזו ובאותו האופן דרשתי גם ממנו את ה׳חייב׳ הזה. האמנתי שאני חייבת להיות תמיד החמודה, המתוקה והנגישה כדי שהקשר יתקדם ויוביל לשלב הבא. האמנתי גם שהוא חייב תמיד-תמיד לחזר אחריי ולהרעיף עליי מחמאות ופרחים. כשהמציאות גילתה ששנינו מתקשים לעמוד במחויבויות הקשות האלו, חששתי שאולי לא נועדנו זה לזו.

היום, כשבעלי ואני נשואים כבר שלוש וחצי שנים ובתוכן זכינו להביא שני ילדים מתוקים לעולם, אני עדיין לא מצליחה לשחרר את ה׳חייב, חייבת׳ הנוקשה הזה. אני מצפה ומחייבת את עצמי להיות בת הזוג המושלמת והוא חייב להיות בן הזוג המושלם. כל סטייה משלמות גוררת אצלי עלבון, מבוכה, כעס או ריחוק גם אם לא תמיד אני מספרת על כך לבעלי.

בשיטת ימימה יש חלק שמדבר על אהבה בתור משהו שמתהווה ונוצר בחיינו כחלק מתהליך ולא כמו משהו שנוחת עלינו ביום בהיר אחד ומאז ״הם חיו באושר ועושר״ כמו באגדות. האהבה המתהווה היא תוצאה של ענווה ושמחה, אומרת ימימה. על פי ימימה ענווה היא הסכמה למה שאין ומתוכה, ראיית ה-יש הנוכחי. היא אומרת שענווה היא עין + נווה - כלומר, ראיית נווה המדבר. ראיית היש בתוך האין.

זו הענווה שהייתה חסרה לי כשהכרתי את בעלי ועד היום אני מתקשה לסגל אותה לחיי. בענווה הזו אין ׳חייב׳. אין ציורים של תרחישים מושלמים שאי אפשר לסטות מהם ימינה ושמאלה. בענווה הזו יש ראייה של מה שטוב וקיים בי, באחר, במציאות,  מתוך הבנה שזה כל כך לא מובן מאליו שיש לי את כל הטוב הזה. לצד זאת, יש ראייה גם של מה שטרם התהווה. זו ענווה שרואה את העכשיו בעין טובה ומסכימה לראות את העתיד עם אמונה שעוד מעט יהיה אפילו טוב יותר. לא כי מישהו חייב לי משהו ואם הוא לא יעשה את זה דינו יהיה רע ומר, אלא כי עכשיו טוב ואני טובה ואני מסכימה שעוד מעט יהיה לי טוב יותר.

קשה להחזיק בתודעה הזו לאורך זמן, כי היא דורשת הרבה לקיחת אחריות אישית. במקום להאשים את בעלי בחוסר המושלמות שלו או בכך שהוא ׳גורם׳ לי להתמודד עם חוסר מושלמותי, אני צריכה לעצור ולהתבונן על מה שטוב בי, על מה שטוב בו, לחפש איך אני יכולה לעשות שיהיה טוב יותר. במקום להאשים את היקום על כך שטרם הביא לי את האחד שלי, אני צריכה להתבונן ולראות מה היקום כן הביא לפתחי עד היום ואיך אני יכולה לעשות עוד מקום לאהבה בחיי.

בכל זאת, על אף הקושי שבלקיחת האחריות האישית, בעודי כותבת מאמר זה, חשבתי איך אני יכולה להפוך את הערב הזה שבו יחול ט״ו באב לערב רומנטי ומרגש בחיינו האינטנסיביים והמעייפים שכמעט משכיחים מאיתנו חגים וימי אהבה. החלטתי שאני בעצמי אקנה לו פרחים בחג הזה. נכון, לפי השיר של מיילי סיירוס אני אמורה לקנות לעצמי פרחים, כי אני יכולה, אבל מה איתו? כן, הוא לא מושלם אבל גם אני לא. הוא עושה כל כך הרבה למען הבית, למעני, באמת יש בו כל כך הרבה טוב. לא מגיע לו פרחים?

ימימה אומרת שהענווה מביאה לשמחה ואני אומרת שהענווה מפנה מקום לבן אדם נוסף להכנס פנימה לחיינו וללבנו. ואת הענווה הזו צריך להפעיל בכל יום מחדש, לא רק ביום האהבה.