אחד מכינוייו של חג הפסח הוא "חג החירות". בחברות דמוקרטיות ליברליות פירושה של החירות הוא חופש פעולה מבלי שסמכות מדכאת תגביל את האדם ותכתיב לו מה לעשות. אך בתנ"ך החירות מקבלת משמעות שונה מעט.

את המשמעות למונח היהודי "חירות" אפשר למצוא במילים של המשורר בספר תהילים: "הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה."[i] המשורר מכתיר את יוצאי מצרים בתואר "עבדים", אלא שכעת הם אינם עבדים לפרעה, אלא למערכת חוקים מוסרית עליונה. זאת אומרת, חירות היא אמצעי לקראת מטרה ולא המטרה עצמה; חירות אמיתית משמעותה להיות משוחררים מהשפעות ומלחצים חיצוניים, על מנת שהאדם יוכל להגיע אל המשמעות האולטימטיבית שהיהדות מייעדת לו.[ii] בהקשר הספציפי של סיפור יציאת מצרים, משמעותה היא חירות משלטון הדיכוי, על מנת להתחייב במעמד הר סיני למחויבות שבה בחרנו מרצוננו החופשי.

אז מה בעצם אירע בהר סיני?

התשובה פשוטה היא שהעם היהודי – מטף עד זקן – זכה להיפגש עם הבורא.

היה זה מאורע מיוחד במינו, שאין לו אח ורע בכל ההיסטוריה האנושית, וגם לא מקבילה במתודולוגיות של עמים אחרים. התורה עצמה מצהירה שאירוע כזה לא התרחש מעולם ולא יתרחש לעולם בשום מקום אחר.[iii] אפשר לאמת זאת בבדיקה בכל ספרי ההיסטוריה הכלליים – באף אחד מהם לא מתואר מעמד דומה של ישות רוחנית המתגלה לעם שלם.

כל הטענות האחרות על התגלות אלוהית בהיסטוריה האנושית מבוססות על עדותו של אדם אחד או לכל היותר על עדותה של קבוצה קטנה של אנשים. למשל: האסלאם מבוסס על משנתו של מוחמד, הטוען כי אלוהים התגלה לפניו במערה והעביר לו את תוכני הקוראן.

תיאור של עם שלם במעמד של מפגש עם אלוהים בלעדי ליהדות.

זהו סוג של טענה שאי אפשר לבדות. אדם יכול לטעון שהיה לו חיזיון בלילה ואלוהים התגלה בפניו, ואם הוא ניחן בכושר שכנוע סביר והמאזין פתי דיו, הוא עשוי לשכנע שהוא נביא. אבל אדם אינו יכול לשכנע את הזולת בכך שהזולת עצמו ראה דבר מה, בשעה שהמאזין יודע שהוא לא ראה. הרמב"ם[iv] סיכם זאת במילים הבאות:

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר יעשה האות בלט וכשוף [...] האמינו בו במעמד הר סיני [...] שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי [...]. [v]

עם ישראל שמר על התורה במשך אלפי שנים לא בגלל הניסים או מחמת איזו תופעה על טבעית אחרת בהיסטוריה היהודית, אלא מפני שהעם כולו נכח למרגלות הר סיני, והעם כולו שמע את אלוהים מדבר. ומאז, דור אחר דור, מעביר העם כולו מאב לבן את פרטי המאורע הזה. הסיפור המופלא של הישרדות העם היהודי במהלך כל הדורות עתיד להיות במידה רבה התיאור של מה שמכוּנה בפינו "שלשלת הקבלה" – תהליך מסירת התורה מדור לדור עד ימינו.

עם נולד

למרגלות הר סיני הפכו צאצאי יעקב ו-12 בניו – שיצאו מעבדות מצרים, ושכונוּ עד אותה עת "עברים" או "בני ישראל" - לעם. שוב מדובר באירוע יחיד במינו, שאפשר ללמוד ממנו רבות על טיבו של עם ישראל.

כדי להבין מה מיוחד כל כך באירוע זה, חִשבו לרגע כיצד הפכו הצרפתים להיות "צרפתים". האם הם התעוררו כולם בוקר אחד והחליטו באופן קולקטיבי שהם אוהבים יין לבן וגבינת קממבר, ושמעתה ידברו כולם צרפתית? לא. כמו כל עם אחר, היה זה תהליך ארוך העובר על קבוצת אנשים שחיים במקום גיאוגרפי מסוים לתקופת זמן לא מועטה שבמהלכה הם מפתחים בהדרגה שפה ותרבות משותפת. בסופו של דבר, פיתחו אותם אנשים ישות פוליטית וממשל עם מלך בראשו, קבעו את גבולותיהם, הניפו דגל, טבעו מטבעות, וכינו את המכלול הזה "צרפת".

תהליך היווצרותו של עם ישראל היה שונה בתכלית. הוא החל מחוץ למולדתם הלאומית בעודם תחת שעבוד ובנסיבות שיש בהן כל מה שנחוץ דווקא כדי למחוק כל זהות תרבותית או היסטורית. היהודים לא הפכו לעם על ידי הצהרת נאמנות למדינתם. הייתה להם הצהרת נאמנות אחרת. קבוצה גדולה של עבדים נמלטים, חסרי מוסדות שלטון, הפכו לעם בלב המדבר כשהם מתחייבים: "נעשה ונשמע" – כלומר, קודם כל נעשה את המתחייב ממצוות התורה, ורק אחר כך נשמע ונבין מדוע.

בדומה לאברהם - שאמר דורות רבים קודם לכן שהוא בוחר לחיות, ואם צריך, גם למות, מפני שהוא מכיר במציאותו של הבורא - נטלו על עצמם צאצאיו את אותה התחייבות, ובכך הם הפכו לעם. זאת גם הסיבה שהיהודים טוענים כי היהדות איננה רק דת – היא גם זהות לאומית.

להיות יהודי אינו כמו להיות נוצרי. הנצרות היא אך ורק אמונה דתית. אדם יכול להיות אנגלי, אמריקאי, צרפתי ובמקביל להחזיק בדת הנוצרית.

היהדות שונה. היהודים אכן עשויים להפוך לאזרחי המדינות שבהן הם מתגוררים, ולעתים קרובות אף ייראו ויתנהגו כמוהם, אך בעת ובעונה אחת הם וכל האחרים יודעים שהם שונים. והמעניין ביותר הוא שאם היהודים בוחרים להתעלם מעובדה זאת, האומות תמיד ידאגו להזכיר להם את זהותם.

להיות יהודי פירושו להיות חלק מקהילה ובו זמנית עם נבדל שיש לו ארץ, שפה והיסטוריה. בעיני היהדות, הדבר החשוב מכול - מה שנמצא בלב הזהות היהודית - הוא הקשר המיוחד של האדם לבורא – המחויבות למלא את המשימה של "תיקון עולם". כאשר האדם שואל את עצמו כיצד עליו לשמור על קשר זה, ואיך לממש את השליחות הנובעת מתוך השקפת עולם זו, הוא פונה לתורה.

הזהות הלאומית היהודית עוצבה על ידי החוויה במעמד הר סיני, שבה התחייב העם היהודי לחיות על פי הנחיות התורה, שהיא כשמה – הוראה. ספר ההדרכה האולטימטיבי לחיים על פני האדמה גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית.[vi]

הסופר האולטימטיבי

לאחר התגלות האלוקים בהר סיני לעיני כל העם ולאחר שהושמעו באוזניו עשרת הדיברות, שהה משה ארבעים יום במחיצת האלוקים, האזין לדבריו, למד מפיו את 613 מצוות התורה (שעקרונותיהן מתומצתות בעשרת הדיברות), ובד בבד למד גם את העקרונות ליישום המצוות בפועל. מה שמכונה "תורה שבעל פה".[vii]

מעניין לציין כי כ-1,300 שנה לאחר מתן תורה בהר סיני אימצו לעצמם הנוצרים על פי שיטתם את התורה שבכתב – חמשת חומשי התורה וכמה חלקים בתנ"ך – אך התורה שבעל פה נותרה מאז ומעולם נחלתם הבלעדית של היהודים. זאת מפני שהתורה שבעל פה היא שמלמדת אותנו בפועל כיצד לחיות כיהודים בכל רגע נתון.

אין בנמצא מילים חזקות דיין כדי להדגיש את חשיבותה ומשמעותה של התורה שבעל פה. אי אפשר לחיות כיהודי בלעדיה. חשיבותה הגדולה של עובדה זו עתידה להתברר כאשר נתבונן מאוחר יותר בהיסטוריה האנושית בכל הכתות שהתפלגו מן היהדות.

התורה שבכתב הועלתה על הכתב במשך ארבעים שנה במהלך נדודי עם ישראל במדבר, כשהבורא מכתיב אותה למשה.[viii] אף שחמשת חומשי התורה – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים – מכונים בתרגום חופשי "חמשת הספרים של משה", לא הוא היה המחבר שלהם. על פי המתואר בהם עצמם, הבורא הוא המחבר. משה היה ה"סופר", ה"כתבן" שלו הכתיב אלוקים את התורה. עם זאת, ברור לנו מאוד, והתנ"ך חוזר על כך שוב ושוב, שנבואת משה הייתה מיוחדת: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים."[ix]

בניגוד לתפיסה הרווחת, בגישה היהודית נבואה אין פירושה לנבא את העתיד, אלא תהליך שבו מְתַקְשֵׁר הבורא עם אדם ועשוי להעביר אליו (או אליה) מסר המיועד לו או לאחרים, ולפעמים גם חזון לעתיד לבוא. השגת נבואה משמעותה התעלוּת לדרגה גבוהה יותר של מציאות רוחנית, כשמהותה ואיכותה תלויות כמובן בהתנסות הישירה של הנביא. (פרטים נוספים על אודות הנבואה בתפיסה היהודית נציג בפרק 25).

בעת שתקשר איתם הבורא, היו רוב הנביאים במצב של שינה, עילפון, או חֵרָגוֹן (טרנס, חוויה נפשית אדירה שבה מתנתקת הנפש מהגוף ואינה חווה אותו במישרין), ואת החזון תרגמו למילים. נבואת משה הייתה מיוחדת במינה בכך שהאל לא התגלה אליו בחזון או בחלום, אלא דיבר אליו. הוא "שמע" אותו ישירות:

וַיֹאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְּבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֵּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְּחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט [...].[x]

משה שמע את הבורא ישירות.^[xi] התורה, אם כך, היא תוצאה של הכתבה ישירה מן הבורא לאוזני משה. זו הסיבה שיש לחומשי התורה מעמד ייחודי בין ספרי הקודש של העם היהודי, כמו גם סמכות ייחודית בעולם היהודי.