לפני כמה ימים פנתה אליי בחורה מקסימה בהודעת אינסטגרם. היא רווקה בת 36 שמחפשת זוגיות וכמה מהסרטונים שלי שמדברים על תקווה וביטחון במסע חיפוש הזוגיות נגעו בה. היא שאלה אותי אם אני עדיין מלווה בתהליכי אימון תודעתיים למציאת זוגיות. קבענו שיחת טלפון ובשיחה היא שיתפה אותי בכנות נוגעת ללב בקשיים שלה בתוך מערכות יחסים, ובעיקר בקושי הגדול של הרווקות המאוחרת שמביאה לתחושות של בושה ואשמה, עד כדי כך שזה מדיר שינה מעיניה. ״אני לא מצליחה להירדם מרוב שאני מוטרדת״, היא שיתפה אותי. ״וכשאני נרדמת אני מתעוררת ממתח ועצבות באמצע הלילה ואז נרדמת שוב ושוב מתעוררת לפנות בוקר, ככה כמעט בכל לילה״. אני זוכרת בדיוק על מה היא מדברת כי גם אני חוויתי בדרכי רווקות מאוחרת והרגשתי את אותן התחושות כשכולן בסביבה הקרובה שלי היו כבר נשואות עם ילדים.

״נגיד שהאחד שלך ממש מעבר לפינה ותכירי אותו מחר כשסתם ככה תלכי לזרוק זבל״, אמרתי לה בשיחת טלפון. ״נגיד שאת בטוחה בזה במאה אחוז, מה היית רוצה עכשיו בכמה שעות האחרונות שנותרו לך כרווקה?״ היא צחקה קצת משילוב של שמחה וקושי להאמין בתרחיש שתיארתי לה כרגע ואז ענתה: ״להאמין בזה, לבטוח בזה. לדעת שזה באמת יקרה, לא משנה אם מחר או עוד חודשיים, פשוט לדעת שזה יקרה מתישהו. ענבר…״ היא פתאום התפרקה, ״אני עייפה מדייטים. עייפה מהיכרויות. אני משחזרת קשרים שהייתי בהם וחיבלתי בהם במו פי וידיי וזה אוכל אותי מבפנים שאולי אם הייתי מתנהלת אחרת הייתי יכולה להיות היום כבר עם משפחה משלי״.

לא עניתי לה מיד. לקחתי כמה רגעים לספוג את המילים שלה שנכנסו לי כמו חץ ללב. אמנם אני זוכרת די טוב את מסע חיפוש הזוגיות המאתגר ולפעמים גם הכואב ואני יכולה להזדהות עם כל מילה ותחושה של אותה בחורה מקסימה, אבל היום, הראש שלי טרוד בעניינים שונים אבל קצת דומים - חיפוש בית. רציתי לענות לה ממקום שבאמת מזדהה איתה ולא ממקום שנזכר במה שהיה לפני כמה שנים, אז לקחתי רגע להתחבר למה שאני חווה כרגע. נזכרתי בתחושה כשאני נכנסת ליד2 כל יום או יומיים (שמזכירה מאוד את הכניסה לאפליקציות ההיכרויות) ואני לא רואה אופציה שבאמת מתאימה לי ולמשפחתי. אם כבר יש משהו אטרקטיבי או שהמחיר שלו מאוד מאוד גבוה, או שאין בבית הזה ממ״ד. המלחמה באמונה שאולי בסוף לא אמצא את מבוקשי ואישאר בסטאטוס הקיים בבית שכבר צפוף ולא נעים לי לחיות בו ואין בו ממ״ד, מזכירה לי את מסע חיפוש הזוגיות. וקצת כמוה, אני די מוטרדת ועייפה בגלל זה.

לא עליך המלאכה לגמור

אחרי כמה רגעים שספגתי פנימה את התחושות שלה וחיפשתי את ההזדהות האמיתית אליהן מהמקום בו אני מונחת כעת, עניתי לה: ״אני נזכרת פתאום במשנה: 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה'. צריך לפעול ולא להתבטל, אבל האחריות על התוצאה הסופית היא לא עלינו. אכן, עלי לעשות את הטוב ביותר שלי. לצאת לדייט, אבל בסוף הדייט להאמין שאם הוא האחד שלי, זה לא משנה אם אמרתי את הדבר הנכון או לא… זה האחד שלי והוא לא יברח בגלל איזו פליטת פה או שתיקה שלא במקום״.

אחרי שאמרתי לה את זה ושמעתי אותה נושמת מעט לרווחה כאילו שמעה משהו שהייתה ממש צריכה לשמוע, גם אני נשמתי קצת לרווחה. הקשבתי למה שהפה שלי דיבר והבנתי שגם אני צריכה לאמץ יותר את הגישה הזו של ״לא עליך המלאכה לגמור״. נכון, אני צריכה להשתדל ולהמשיך להכנס לאתרי חיפוש דירות, להמשיך להתקשר למזכירות המושב ולהזכיר להם שאנחנו משפחה מדהימה שממש כדאי להם לקלוט אותנו אליה, ואני צריכה ללכת לראות בתים (כמו שמחפשת הזוגיות צריכה להמשיך לצאת לדייטים ולשלוח לחמה כדי להגדיל את סיכוייה למצוא אהבה). עם זאת, אין צורך ׳ללחוץ׳ כאן. אפשר לעשות בדיוק את אותן הפעולות רק עם פחות סטרס-פנימי ומטען ריגשי ששם כל כך הרבה עומס על כל פעולה. אני מדמיינת את זה כמו נגינה. כשלמדתי לנגן על קלידים, אני זוכרת שהמורה עבד איתי מאוד על הרגישות באצבעות ואמר לי: ״ללטף את הקלידים, לא ללחוץ עליהם חזק. הצליל הנעים יופק כך או כך, אבל את יכולה לעשות לעצמך דלקות בידיים אם תנגני לא נכון״.

זה בדיוק אותו הדבר. ההשתדלות שלנו (בצד התפילה על עוד מידה של ביטחון ואמונה שמה שאני מייחלת לו יקרה ובדרך אליי) צריכה להיות כמו הנגינה בקלידים - ליטוף ולא לחיצה חזקה. עשייה שמשמחת ומותאמת ליכולותינו (גם אם היא לא תמיד הכי נוחה לנו) ולא מאמץ מיוזע ושוחק.

אני חושבת שכמו הנגינה בקלידים, צריך להתאמן על זה כל הזמן. טוב שהחיים מייצרים לנו, כל אחד בתחום אחר, קרקע פורייה להתאמן על האמנות המופלאה הזו של ״לא עליך המלאכה לגמור״. והלוואי שבקרוב הבחורה המקסימה הזו תעמוד תחת החופה ותגלה כמה כל השתדלות שלה פעלה והשתלמה לה, וגם אנחנו נמצא את בית חלומותינו בהקדם האפשרי. שנזכה כולנו לשמוע את הצליל הנעים שהנגינה שלנו מפיקה.