כשהכיור שלי מלא כלים ואני צועקת על הילדים – האם אני עדיין מלכה?

פעם אחת אחרי מופע שלי, כשירדתי מהבמה ניגשה אליי אחת מהנשים שהיו בקהל, ביקשה להצטלם איתי ואמרה לי: ״איזו מלכה את״. איזו מחמאה! אני חושבת שזו המחמאה הכי יפה ומעוררת גאווה שקיבלתי בחיי. מיד כשהיא אמרה לי את זה חייכתי, מתחתי את הצוואר והרגשתי כמו מלכת אנגליה.

למחרת המופע קמתי ליום חדש בו אני צריכה לתמרן בין הנקה של הקטנה לארגונים לגן של הגדול, לשטיפת כלים, החלפת טיטול, קביעת תור לרופא ועוד הרבה סידורים שאני לא בטוחה שמעסיקים את מלכת אנגליה. כל זה גרם לי לתהות האם אני באמת ראויה למחמאה הזו ומה זה באמת אומר להיות מלך. כשאני עולה לבמה וסוחפת את הקהל תחת אורות הזרקורים ולמחרת אני צועקת על הילדים שלי והכיור שלי מלא בכלים שאין לי כוח לשטוף, האם אני מלכה?

בפרשת השבוע, פרשת שופטים ישנה הדרכה עבור עם ישראל למנות עליהם מלך. מלך טוב שראוי למינוי, על פי ההדרכה בפרשה, הוא כזה שלא מרבה בסוסים, בנשים, בכסף וזהב והוא בעל יראה וענווה.

אני חושבת שכל אחד מאיתנו היה רוצה להיות מלך ולהיות ראוי למחמאה הזו שאותה אישה נתנה לי מבלי להכיר אותי יותר מדי. בעומק דברי הפרשה ישנה הכוונה גם עבורנו איך לגלות ולעורר את המלך שבתוכנו. המלך הזה לא מחפש אחר כבוד. הוא לא מחפש להראות לכולם את מה שיש לו, הוא לא משתמש במשאבים שלו כדי להתנשא מעל אחרים. היראה והענווה שיש בו מכוונים אותו להיטיב לאחרים ולהסתפק במועט.

חשבתי לעצמי איך אני יכולה להיות ראויה יותר לאותה המחמאה של האישה המקסימה שהעלתה לי חיוך, ומיד עלתה בי נקודת הכעס שבי. חשבתי על זה שבזמן האחרון אני כועסת הרבה ונזכרתי שמשה שרון כתב בספרו ״נפלאות הכעס״ שבשורש הכעס יש גאווה ומחשבה ש״מגיע לי״, וזה בדיוק ההיפך מהדרכת פרשת השבוע לגילוי המלך שבתוכנו.

להיות בתודעת מלך זה לצאת מתודעה של ״מגיע לי״ ואם אני לא מקבלת אז אני צועקת, כועסת ונפגעת. במקום זה צריך להכנס לתודעה שאומרת - ״אני כאן בשליחות. אני כאן כדי להיטיב לאחרים ובשביל אני צריכה שיהיה לי טוב. מה יעשה לי טוב עכשיו? ואיך אני יכולה להטען כדי להמשיך לקיים את שליחותי?״.

לפי פרשת השבוע ריבוי של סוסים, כסף, בתים, לייקים ומחמאות זה לא מה שיעשה לי טוב ויטעין אותי כדי לקיים את שליחותי בעולם. זה ככל הנראה רק יעורר בי יותר ממידת הכעס והגאווה. אני לא צריכה הרבה כדי לשמוח אבל גם למדתי שאם קשה לי, אני צריכה ללמוד לבקש עזרה, בנועם ובענווה.

חזרתי בראשי לשיחה עם אותה אישה מקסימה שקראה לי מלכה ואמרתי לה: ״תודה!״ ואז גם אמרתי לה ״הייתי שמחה להתנהל יותר כמו מלכה גם בבית שלי, לא רק על הבמה״. ואז הפסקתי לבהות בקיר כדי להתקשר למנקה ולמאמנת האישית שלי ולבקש את העזרה שאני זקוקה לה, גם בבית החיצוני וגם בבית הפנימי שלי :)