רבים מאתנו, הישראלים, משוכנעים שישראל, ולכל הפחות ערים מסוימות בישראל, היא פרובינציה מערבית רגילה, "נורמלית". ואכן, אדם מסתובב בתל-אביב ופוגש אופנה, תרבות, מסחר, טכנולוגיה, אדריכלות, סגנון חיים, משל היה בכל כרך מערבי אחר. כך לכאורה.

נכון, אומרים לעצמם הישראלים, יש לנו "מוזרויות" מסוימות, ירושלים למשל,  שירות צבאי, והתחככות עם האקזוטיות של המזרח התיכון, אבל אלו אינם אלא הדברים שמעניקים גוון ייחודי לישראליות שלנו. הם מעניקים למערביות שלנו איזה ניחוח אקזוטי, שניתן אפילו להתפאר בו בטיול אחרי צבא, להרשים אתו זרים, להציג את עצמנו כאיזה זן מחוספס וקשוח יותר מהאירופאים הרכרוכיים או האמריקאים המפונקים. אנו מערביים אמנם, חלק מאותו חצי עולם מואר ומתקדם, אך עם טוויסט מזרח תיכוני.

אבל יש יוצא דופן אחד, שקוף כמעט עבור רוב הישראלים, אך בולט בחדות לעין עבור כל מתבונן מבחוץ: ילדים. לישראלים יש ילדים, והרבה. בנקודה זו, אנחנו חריגה בינלאומית קיצונית. איננו בקצה של עקומת הפעמון, אלא לגמרי מחוצה לו.

שיעור הילודה הישראלי הממוצע הוא יותר מכפול מזה של מדינות ה-OECD. ישראל לא רק נמצאת בראש הרשימה מבחינת הממוצע, אלא היא פשוט קטגוריה לעצמה. היא המדינה המערבית היחידה שבו שיעור הילודה נמצא מעל מה שמכונה "רמת ההחלפה" – 2.1 ילדים בממוצע. ולא מדובר רק על דתיים וחרדיים. הממוצע הישראלי החילוני גם הוא גבוה בהרבה מזה המערבי. לישראלים יש יותר ילדים. זוהי עובדה שמזדקרת בחדות לכל תייר שמבקר במדינה.

רמת ההחלפה (replacement level) הוא מספר הילדים הממוצע שמדינה צריכה על מנת שהאוכלוסייה שלה תשמור על גודלה. ממוצע הילודה של ה-OECD הוא 1.6 לשני הורים. המשמעות המעשית של נתון זה הוא שהאוכלוסייה מתכווצת בקרוב לרבע מגודלה בכל דור. מצב זה יוצר מבנה גילאים חברתי בצורת פירמידה הפוכה – ככל שהגיל עולה, כך גם שיעור קבוצת הגיל הזו באוכלוסייה.

ללא קשר לדעה האישית שלנו על ילודה בכלל ומספר הילדים הרצוי במשפחה, מצב שבו שיעור הילודה נמצא מתחת לרמת ההחלפה הוא כאב ראש לא פשוט עבור השרידות של החברה בכללותה. מטבע העולם, הדור המבוגר נתמך על ידי הדור הצעיר יותר. בעולם הישן, היה מדובר בעיקר בתמיכה ממשית. הילדים היו מפרנסים ומטפלים בהורים המבוגרים שלהם. בעולם שלנו, נדמה לפעמים שניתן להסתדר לבד, באמצעות פנסיה ושירותים ממשלתיים.  אולם, למעשה, כיום הדור הצעיר נצרך שבעתיים.

תוחלת החיים הארוכה והפער בינה לבין גיל הפרישה יוצרים מצב שבו אנשים מבוגרים חיים לא מעט שנים בלי להיות יצרנים. מבחינה כלכלית, ההורים המבוגרים עדיין נשענים על הילדים, אלא שבמדינה המודרנית, הדבר נעשה באופן עקיף – על ידי מיסים שהממשלה גובה ומחלקת מחדש. אולם, כאשר האוכלוסייה הלא יצרנית – המבוגרים – עולה בשיעורה על האוכלוסייה היצרנית, נוצר מצב בעייתי מאד מבחינה כלכלית. רבות ממדינות המערב מסתמכות כבר היום על הגירה בהיקפים גדולים כדי לפתור בעיה זו, אך בכך הם יוצרים בעיה אחרת, עם הפרת האיזון החברתי ויצירת מתחים בין מהגרים ובני המקום. מצב בעייתי זה אורב מעבר לפינה במרבית מדינות המערב והוא מדיר שינה מעיניהם של כלכלנים ומדינאים.

הללו מסתכלים על מדינת ישראל ואומרים: איך זה יכול להיות? מה הם עושים נכון שאנחנו לא? בטווח הארוך, הילודה במדינת ישראל היא גם העתודה הכלכלית הטובה ביותר שלנו. נתון זה הרבה יותר חשוב מאשר הורדת אשראי בטווח הקצר. בעוד מדינות המערב ניצבות בפני קטסטרופה כלכלית במסגרתה הן לא תוכלנה לממן טיפולים רפואיים לאוכלוסייה המזדקנת שלהן, העתיד של ישראל עוד לפניה, עם אוכלוסייה צעירה ונמרצת שנכנסת כל שנה במספרים הולכים וגדלים למעגל העבודה.

הסוד - סעודה משפחתית שבועית?

מאמר שהתפרסם לאחרונה במגזין האמריקאי "Public Discourse" עוסק בשאלה זו בדיוק: מה מביא לכך, שמדינת ישראל, שלמראית עין אינה שונה באופן מהותי מכל מדינה מערבית אחרת, שיעור הילודה גבוה כל כך. הדתיים, כאמור, אינם התשובה לשאלה זו, כיוון ששיעורי הילודה הגבוהים מאפיינים גם משפחות חילוניות. בנוסף, במדינה כמו ארה"ב, שיעור הילודה הממוצע בקרב אמריקאים דתיים עדיין נמוך משל ישראלים חילונים.

כותב המאמר, דניאל קיין, גדל בחברה הליברלית בארה"ב ועלה לארץ לפני מספר שנים. הוא מתאר במאמרו את ההבדלים בין החברות. הוא מביט בהשתאות בכך שהקמת משפחה היא דבר כה טבעי לישראלים, בעוד בארה"ב, גם אלו מחבריו שרוצים משפחה, מתקשים מאד לקבל את ההחלטה על כך.

הוא מציין שלש סיבות אפשריות לכך: ראשית, הוא מציין את העלות הכלכלית הגבוהה של לידה בארה"ב לעומת התמיכה הממשלתית הנדיבה בארץ. עם זאת, הוא מעיר כי הבדל זה לבדו אינו יכול להסביר את הפער, כיוון שרוב מדינות אירופה מנסות לעודד ילודה באמצעות הטבות כלכליות הרבה יותר מפנקות מישראל והדבר אינו עולה בידן.

הסיבה השניה, והמפתיעה, שהוא מונה לכך היא לא אחרת מאשר שבת. הוא מספר בשעשוע איך החברים הישראלים שלו שאינם שומרי מצוות משוכנעים שהם דומים בכל דבר למקביליהם מעבר לים, אך אין דבר טבעי עבורם מאשר לשבת פעם בשבוע, בשישי בערב, עם כל המשפחה לסעודה משפחתית משותפת, שאליה מצטרפת פעמים רבות גם המשפחה המורחבת. במשפחות רבות, שיעלבו מאד אם מישהו יטיל ספק בחילוניות שלהם, האמא תדליק נרות והאבא יעשה קידוש. בארה"ב, הוא אומר, אנשים מעל גיל 18 יושבים לסעודה עם כל המשפחה פעם בשנה בערך, בחג ההודיה. כאן בארץ, הם עושים זאת כל שבת.

באופן רחב יותר, הוא מדבר על פרקטיקות רבות, שבעיני הישראלים אינן נחשבות דתיות בהכרח, אך הן הופכות את המשפחה למוקד סביבו מתארגנת החברה הישראלית. ליל הסדר. ראש השנה. חנוכה. זאת לצד טקס כמו ברית מילה, שחוגג את הכנסת הילד למסגרת העם ונהוג בידי רוב מוחץ של היהודים בישראל.

בנוסף, הוא מציין את החיבור העמוק של ישראלים לקשר הבין דורי. אירוע כמו ליל הסדר, שכאמור מצוין פחות או יותר בכל החברה היהודית בישראל, מעמיד במרכזו את ההעברה הבין דורית. דבר זה הופך את הבחירה במשפחה, בילדים, הוא כותב, למשהו הרבה יותר גדול מהעדפה אישית או סגנון חיים, כפי שאנשים מערביים חושבים על כך בדרך כלל. הילדים ממשיכים את שרשרת הדורות, שהישראלים מרגישים באופן עמוק חלק ממנה.

כל הדברים הללו, הוא כותב, זרים מאד לאדם המערבי, אך הם שקופים כמעט עבור כל יהודי שגדל בישראל. הללו יכולים להסביר מדוע הבחירה במשפחה ובילדים כה טבעית עבור הישראלים.