הפרדת רשויות בראי היהדות: האם ניתן להעמיד מלך לדין?

יחסי הרשויות במדינת ישראל עלו בשבועות האחרונים שוב לכותרות, כאשר הרשות השופטת, בית המשפט העליון, והרשות המבצעת, הממשלה, נכנסו למסלול התנגשות חזיתי. וכך, עניינים כמו עיקרון הפרדת הרשויות, שבשגרה אינם אלא זיכרון רחוק ועמום לשיעורי האזרחות בבית הספר התיכון, הפכו שוב לנושא אקטואלי עבורנו.

לרוב, נהוג לייחס את השיטה המדינית של הפרדת הרשויות להוגה הפוליטי מונטיסקייה. מונטסקייה, הוגה צרפתי מן המאה ה-18, כתב בהרחבה על הרעות שעלולות לצמוח מריכוז של הכוח בידי אדם אחד או רשות יחידה, ועל הצורך ב"איזונים ובלמים" לכוח השלטוני על ידי ביזור שלו בין רשויות שונות.

בדרך כלל, מדברים על שלש רשויות: הרשות המחוקקת – הכנסת; הרשות המבצעת – הממשלה; והרשות השופטת – בית המשפט. הכנסת קובעת את החוקים שלהם כפופים כל האזרחים, ובעיקר, את דרכי פעולתה של הרשות המבצעת, שחייבת לפעול על פי החוק. כך נוצר מצב שבו הרשות המבצעת משרתת את החוק ולא החוק את הרשות המבצעת.

אחת המשמעויות הדרמטיות של גישה זו היא האמירה שגם השליט – המלך בימים ההם – כפוף לחוק. המלך אינו נמצא מעל החוק, בהיותו החוק עצמו, המחוקק, אלא הוא מחויב לו כמו כל אחד מהאזרחים, וניתן להעמיד אותו לדין ברשות השופטת עם הוא עובר על החוק. 

רעיון זה עומד בניגוד חד לגישה הרומית העתיקה המתבטאת במשפט הלטיני 'פרא בסיליוס אונומוס אוגריפיס' – בשביל המלך, החוק אינו כתוב. המלך נמצא מעל החוק.

האם באמת מונטיסקייה היה הראשון שחשב על רעיון הפרדת הרשויות? ובכן, בוודאי שלא. התייחסויות לצורך להגביל את כוחו של המלך קיימים בהגות הפוליטית מראשיתה, ולכל אורך הדרך. עם זאת, מה שפחות ידוע בהקשר זה, הוא התרומה התנכי"ת הייחודית לרעיון כפיפות המלך לחוק. 

אחד ההוגים הפוליטיים הראשונים שדיברו על רעיון החוקה והחשיבות של כפיפות המלך לחוק היה ההוגה האנגלי בן המאה ה-15, ג'ון פורטסקיו. פורטסקיו קדם בהרבה למונטיסקייה ולאווירת המאה ה-18, שבה כתב הלה, אך כבר הוא מדבר על חשיבות כפיפות המלך לחוק. המקור המפתיע שממנו שואב פורטיסקיו את רעיון זה הוא לא אחר מאשר התנ"ך.

בחוקי המלך בפרשת שופטים, אחד המצוות שבהם מצווה המלך היא לכתוב לו ספר תורה משלו, כדי שספר זה יהיה נר לרגליו והוא ישמור את החוקים והמשפטים שבו. התורה מדגישה בהקשר זה את השוויון בין המלך לבין העם בכל מה שנוגע לכפיפות לחוקים:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

מטרת ספר התורה האישי של המלך היא "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל". כלומר, התורה מזכירה לו שהוא כפוף לחוק בדיוק כמו שאר האזרחים. הוא אינו מעל האזרחים ואינו מעל החוק.

מה זה אומר על יחסי הכוח בין הרשויות? ראשית, המלך אינו המחוקק. המקור של החוק הוא התורה ולמלך אין כל אמירה בעניין. הוא יכול לקבוע תקנות מקומיות אך לא את החוק העקרוני. שנית, מבחינה עקרונית, המלך מחויב לחוק כמו כל אחד אחר. הוא אינו רשאי לעבור על החוק מכיוון שהוא מלך. עם זאת, השאלה החשובה, והמשמעותית, היא: האם הרשות השופטת, בית המשפט, יכול להעמיד את המלך לדין?

חסינות למלך – כדי להגן על מערכת המשפט?

כפי שאנו נוכחים לדעת עד ימינו אנו, העמדת השליט לדין היא אחת מנקודות החולשה המשמעויות של הפרדת הרשויות, כיוון שהיא עשויה לערער את עיקרון הפרדת הרשויות עצמו. אנו רואים זאת כיום מעבר לים, בארה"ב, כאשר אחד המתמודדים לנשיאות מתמודד גם עם שורה ארוכה של תביעות. וכמובן, איננו צריכים להרחיק עד לשם. גם בזירה המקומית שלנו אנו מתמודדים עם סיטואציה דומה, שגם היא מעוררת תסיסה חברתית לא מעטה.

מסיבות אלו בדיוק, למרות שעיקרון הפרדת הרשויות נחשב בדמוקרטיות של ימינו לעיקרון מקודש, עדיין בהרבה מצבים מקובל לתת חסינות לאנשי ממשל, בתקופת שירותם, מפני תביעות פליליות. הרעיון של החסינות, שעומד לכאורה בניגוד לכל מה שעיקרון הפרדת הרשויות בא לייצג, נועד כדי למנוע התנגשות חזיתית בין השליט לבין מערכת המשפט.

מדוע למנוע התנגשות זו? כיום מקובל להסביר כי המטרה היא להגן על הממשלה מפני מצב של "תפירת תיקים". כלומר, לא לתת בידי מערכת המשפט את הכוח למנוע מהממשלה לעשות את עבודתה. אולם, מעניין לגלות כי חכמינו התייחסו לשאלה זו בדיוק, ושם הם נותנים נימוק הפוך לחלוטין לחסינות המלך – הגנה על מערכת המשפט מפני התנכלות של המלך.

על אף שכאמור, הרעיון של כפיפות המלך לחוק הוא עיקרון תורני עתיק יומין, המשנה במסכת סנהדרין קובעת בפשטות כי: "המלך לא דן ולא דנין אותו". לא מעמידים מלך לדין, אך בו בזמן, גם לו אין סמכות שיפוטית. בדרך זו, גם נשמרת החסינות של המלך, אך הוא אינו יכול להפוך לרודן, כיוון שאין לו סמכות שיפוטית משל עצמו.

התלמוד באותו מקום, מערער מיד על דברי המשנה ושואל, מדוע לא דנים מלך? הלא כל מה שאנו יודעים על סמכות המלך ביהדות מורה כי המלך כפוף לחוק כמו כל אדם אחר? התשובה שהוא נותן מעניינת מאד. הוא אומר כי הלכה זו התקבלה בעקבות מעשה שהיה בינאי המלך – אחד ממלכי בית חשמונאי המאוחרים.

מעשה שהיה כך היה: חכמים ביקשו להעמיד את ינאי לדין על אחריותו לרצח שביצע אחד מעבדיו. הם זימנו אותו למשפט, וכשהגיע, ביקש ממנו אב בית הדין, שמעון בן שטח, לעמוד על רגליו ולשמוע את כתב האישום נגדו. ינאי סירב לעמוד, ואמר לאב בית הדין: "לא כמו שתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבריך", כלומר – הוא הפנה את תשומת לבו לשאר חברי בית הדין, והתריס כנגדם: האם גם אתם מעיזים להעמיד אותי לדין? התלמוד מספר כי הוא הפנה את המבט שלו לעבר חברי בית הדין שישבו בצד ימין, וכולם "כבשו פניהם בקרקע" – השפילו את מבטם. הוא הביט לצד שמאל, וגם שם כולם "כבשו פניהם בקרקע". בקיצור – כולם השתפנו. אף אחד מהשופטים האחרים, פרט לנשיא, לא העז להישיר מבט אל המלך.

חכמים מסיקים מסיפור זה שלא כדאי לדון את המלך, לא כי לא ראוי לעשות זאת אלא כי התנגשות חזיתית בינו לבין מערכת המשפט עלולה לסכן דווקא את מערכת המשפט. עם זאת, גם אצל חכמינו דבר זה אינו מוכרע לחלוטין. במקורות שונים בספרות חז"ל ישנן דעות שונות בסוגיה, וניתן לראות שבעיה זו הטרידה אותם לא מעט.

כפי הנראה, עד היום לא הצלחנו למצוא את הפורמולה המדויקת שתאפשר גם לשמור על יציבות מערכת המשפט וגם להשליט את החוק בצורה ראויה. אנו רואים הן בארץ והן בחו"ל, שאירועים מעין אלו מביאים שוב ושוב לחוסר יציבות, ומעלים את הדילמה: האם עדיף לחזק את ערך החסינות, ואפילו לשם ההגנה על שלטון החוק, או דווקא את כוחו של המשפט. כך או כך, בבואנו לחשוב על סוגיות אלו, שווה להכיר את הדילמות שעמם התמודדו חכמינו כבר לפני אלפי שנים.