אנחנו לא מצליחים להחליט אם להישאר בצפון או לעבור למרכז

שאלה:

אנחנו גרים בקרית-ים, ממש ליד קריית ביאליק, וכמעט שנה ב''המתנה דרוכה'' לתורנו לטילים מלבנון. אז הנה סוף סוף הוא מגיע אלינו...ואומרים שזו רק הטעימה. אנחנו חושבים כבר זמן רב על מעבר, אולי לגור ליד הוריי במודיעין, ויתכן שזו ההזדמנות. בן-זוגי טוען שהים יחסר לו, הוא כל ימיו גדל באזור חיפה, קרוב לים, אם לא בתוך הים. אני אומרת לו: מה הבעיה לנסוע לים מתי שרוצים? המדינה הזאת קטנה. אני מציעה שנעבור לתקופת ניסיון. הוא אומר שעזיבה זמנית היא עזיבה קבועה. האם זה לא קבעון מחשבתי מצדו? אז מה אם הוא גדל שם, הרי אפשר להתרגל לכל מקום, לא כך?

תשובה:

הגמרא (מסכת פסחים דף ד') מספרת על אדם שבכל ויכוח היה מציע ללכת לבית הדין, לפתור את הבעיה בדין ומשפט, ולא בדיבור ופשרה. בדקו וגילו שהוא משבט דן. הנטייה באופיו של שבט דן הוא הדין, ההכרעה, הצדק המוחלט. בדומה, התלמוד הבבלי מזכיר גם אדם שהיה תמיד משבח את חוף הים, את איכות החיים על החוף. הוא היה אומר שאילו היה לו כסף לבנות ארמון, היה בונה אותו רק על שפת הים (פירוש רש"י שם). כנראה שהם כלל לא גרו בארץ, אלא בבבל, אבל האופי הזה היה טבוע בתוכם. מכירים אנשים שחלום חייהם הוא וילה על יד הים? אז הגמרא אומרת שבדקו ומצאו שהוא משבט זבולון. על זבולון נאמר: "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו עד צידון". חיי זבולון הם על הים, זה חלק מהותי ממנו. חלוקת נחלות הארץ המקורית, שנעשתה בין השבטים, ביטאה את אופיו ושורש נשמתו של כל שבט.

במסורת היהדות, יש בעם ישראל שבטים ניידים יותר לעומת הנייחים. למשל, שבט לוי זה ציבור המורים, הרבנים, הדיינים, אלו שעוברים מעיר לעיר, מלמדים את הציבור ושופטים אותו. אין להם נחלה חקלאית משמעותית, הקשר למקום מסוים אינו ענין בשבילם. או למשל, שבט יששכר עוסק ביצירה רוחנית, בצפון הארץ, עם מחויבות עמוקה למסגרת של יצירה. הוא נמשל ל"חמור גרם", עובד כמו חמור, לא נח. הנושא הכלכלי אינו חשוב לו כמו לאחיו זבולון. זבולון הוא סוחר בינלאומי, הוא יוצר קשרים עולמיים, קרבתו לים ארוגה בתוך אופיו.

בספר שופטים הוזכר ששבט דן לא הרגיש טוב מספיק עם נחלת דן, כן – גוש דן של היום ומערבה, השפלה, כל "אזור המרכז" של היום. וכך עבר חלק מהשבט לחיות באזור צפוני, נחל דן וצפונה, בלי רכבת ובלי הטבות פריפריה. הם הרגישו שהם זקוקים לאזור הררי יותר, כנראה, גבול הצפון של היום, אותו הם ראו כ"מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ." מסתבר שהתנ"ך מקבל את התיקון שלהם, שנבע מהרגשת ליבם, ובספר יחזקאל, בנבואת חלוקת הארץ העתידית, מתוארת נחלת דן באזור גבול הצפון, בין אגם החולה לפאתי דמשק, כשממערב הם מגיעים אל הים. [מפת יחזקאל לא מתואמת עם גבולות שביתת הנשק...].

אין לנו נחלות ושבטים היום, אבל העקרון יכול להילמד מהתנ"ך ומהגמרא. אם בנחלת זבולון, שהיא אזור חיפה והקריות, אדם ירגיש לא בטוח, ויחשוב שאולי כדאי לו להעתיק דירתו לנגב, למשל, שנעשה קצת יותר בטוח לאחרונה, או מסיבות של קרבה לעבודה, זה יוכל להיות מהלך זמני בלבד. אולם בסוף אין זה ענין טכני של נוחות אלא משהו שקשור לשורש הנשמה, ואותה אי אפשר לשנות. בן זוגך מדייק את ההרגשה שלו בלי מילים, הוא שייך לאזור הזה, הוא אומר לך שהוא חי ונושם באזור הזה, והוא נובל באזור אחר.

על פי עקרון זה, יורדת תורת החסידות לפרטים של קשר בין קווי אופי חדים בנפש האדם, וקווי מתאר כאלה של סביבתו, לבין בין קווי אופי עגולים בנפש ובסביבה, או בין מונוטוניות ורוגע לעוצמות טבע ותנועה, וכדומה.

יש מקום אחד בארץ שהוא יוצא דופן, נייטרלי, והוא ירושלים העתיקה, המקורית, עיר שלא נחלקה לשבטים (גמרא מסכת יומא דף י"ב). אופייה וקדושתה כה גבוהים, שהיא מכילה את כל סוגי הנשמות. לכן, בכל ויכוח בין בעל ואישה על מקום מגורים, ירושלים תהיה מילת קסם, וכל מי שיציע לגור בה, הצעתו ראויה להתקבל. (כתובות פרק י"ג משנה י"א)

זו גם הסיבה שבדור שבו נכנסו לארץ, הצטוו השבטים להתחתן בתוכם, שלא יעלו בעיות של שינוי אזור, ורק מאוחר יותר "הותרו השבטים לבוא זה בזה" (גמרא תענית ל':), כשהבינו שזה עלול לגרום לקרע בעם, וזהו נזק חמור יותר. ואיך מחליטים אם ללכת לפי שורש נשמת האיש או האישה? זה כבר נושא אחר, הקשור לזוגיות, הגם שסביר להניח שלרוב היו עדיין מתחתנים בתוך השבט, כך שהשאלה הייתה פחות מעשית. בעבר הרחוק, כשגרו ב'חמולות', הייתה האישה הולכת לגור במשפחת בעלה, ששם היו האחוזות שלהם. כנראה שבתנ"ך ייחסו יותר יכולת גמישות לנפש האישה, ופחות תלות של איכות חייה באזור הגאוגרפי. לדברייך, למשל, מה שחשוב לך הוא הקרבה להורייך, שזה נושא אחר, משפחתי וכבד משקל, אבל לאו דווקא אופיו של מקום. התנ"ך נותן לנו כיווני מחשבה, ולא הכרעה בעניין זה, כמובן, אבל רק כדי לחדד נקודה זו - אין זה סתם פינוק של התקבעות באזור הנוחות (תרתי משמע). התורה אכן ממליצה לנו לייחס משקל משמעותי לחיבור בין אופייה של הנשמה לבין אזור המגורים הפיזי.