קול אחד אמר לי להמשיך לאכול את השוקולד. קול אחר הזהיר אותי להפסיק מיד
בראש שלי יש כמה קולות, לא רק אחד. מילא השוקולד, אבל מה עושים כשאני צריכה לבחור למי להקשיב בענייניי זוגיות, חינוך, או בחירת מקום מגורים?
- ענבר כספי
-
אא
קורה לכם שאתם מרגישים נקרעים שני קולות מנוגדים לחלוטין?
לי זה קורה לא מעט. אתמול, למשל, התחשק לי להתפנק עם איזה שוקולד טוב בסוף יום מאתגר. פתחתי את האריזה של השוקולד והתחלתי לאכול. מצד אחד היה לי טעים ומתוק בפה ורק רציתי עוד קוביה ועוד אחת, מצד שני, התחלתי לשמוע בתוכי קול שאומר לי: ״ענבר, בשביל מה? את הורסת לעצמך את הבריאות והגזרה שאת כל כך מקפידה עליה. את שוברת את המילה של עצמך״. אל מולו עלה קול אחר, מנוגד לחלוטין וענה לו: ״אבל טעים לה! אל תפריע עכשיו! היה לה יום מאוד מאתגר עם הילדים, אין מסגרות, אין שגרה, אזעקות, היא עובדת קשה כל היום. די, תן לה להנות״.
ככה שני הקולות התווכחו להם בתוך הראש שלי, ואני התחלתי להתלבט אם לקחת את הביס הבא מהשוקולד או לא. שני הקולות נשמעו לי הגיוניים, אולי בדברי כל אחד מהם יש אמת, אבל מי ביניהם הצודק? להמשיך לאכול מהשוקולד ולהנות מעוד כמה רגעים מתוקים של אסקפיזם, או לשמור על בריאותי ולעצור?
זו סוגיה יחסית קלה, אבל כששני הקולות הפנימיים והמנוגדים שלי מתחילים להתווכח על נושאים ברומו של עולם כמו חינוך הילדים, זוגיות, או בחירת מקום מגורים, אני כבר ממש מבולבלת ולא יודעת למי להקשיב, איזה קול לסנן, ואיך אדע שבחרתי נכון.
בפרשה החותמת את חמשת חומשי תורה, פרשת וזאת הברכה, משה רבנו מכונה ״איש האלוהים״. הכינוי הזה, שמכיל בתוכו גם אנושיות וגם אלוהות, מרמז על שני הכוחות המנוגדים בנפש האדם, אלו שמתווכחים ביניהם ומביאים טיעונים כל כך חכמים עד שאנחנו לא יודעים מיהו הצודק. שני הכוחות האלו הם הנפש הבהמית והנפש האלוקית שלנו, ושניהם חלקים פעילים בנפשנו. שניהם בעלי תפקיד ותכלית ועבודת החיים שלנו היא להיות מודעים אליהם ולברור ביניהם. זה לא פשוט בכלל.
למה בעצם שניהם קיימים בתוכנו? למה לא לברוא אותנו בעלי נפש אלוהית וזהו? למה שלא נתהלך בעולם הזה עם ידיעה ברורה מה הדבר הטוב והנכון עבורנו, כך שבכל סוגיה שתהיה לנו מיד נשמע קול אחד בהיר וצלול עונה לנו מתוכנו מה צריך לעשות? למה הכל צריך להיות כל כך מורכב? אנשים יכולים להעביר שנים על גבי שנים כשהם נגררים לתוך טעויות בבחירות שלהם, נסחפים אחרי הנפש הבהמית שלהם, ובכלל לא מודעים לכך. למה?
תפוח או שוקולד?
התשובה היא שיש בנו גם וגם כדי לתת לנו את זכות הבחירה. אם אפתח את המקרר שלי וכל מה שיהיה בו זה רק תפוח אחד אז אין לי שום בחירה. אני אוכל את התפוח בלית ברירה, אולי אפילו בעצבות ותסכול כי שכחתי לעשות קניות ויכולתי לאכול עכשיו גלידה מפנקת. אני לא בהכרח אצליח לראות את התזונה הטובה שאני מעניקה לגופי עכשיו כשאני אוכלת תפוח, כי לא בחרתי לאכול אותו. פשוט לא הייתה לי ברירה. לעומת זאת, כשאני פותחת את המקרר ושומעת את השוקולד צועק עליי מתוכו: ״אותי-אותי-אותי תבחרי!״ אבל אני עוצרת ותוהה מה נכון ובריא לגוף שלי עכשיו, אני פועלת מתוך בחירה ולא מתוך אין ברירה, גם אם בחרתי בסוף להיענות לחיזוריו של השוקולד.
האמת היא שהעולם אפילו מורכב יותר מהדוגמה הפשוטה הזו, כי רוב הקולות שמדברים אלינו מתוכנו הם ערבוב של בהמיות ואלוהיות, כלומר, יש בהם חלק שהוא אמת וטוב אבל גם חלק שעלול לדרדר אותנו לדרגתה של בהמה שפועלת אך ורק מתוך היצרים והאינסטיקטים שלה. כדי להקל לעצמנו את החיים, עלינו להתחיל מהמודעות לכך. כן, אנחנו מורכבים, אנחנו מלאים בניגודים וזה לא בגלל שיש לנו איזו בעיה. זה האופן בו נבראנו ויש לכך סיבה.
לאחר שלב המודעות והנירמול העצמי, אפשר לנשום לרווחה ולהבין מהי הסיבה לכך: הבחירה החופשית. אנחנו נדרשים לקחת אחריות על החלטותינו ועל בחירותינו. לא מצופה מאיתנו להיות רובוטים שממלאים אחר פקודות אלא להפעיל שיקול דעת ולנתב את ספינת חיינו ליעדים טובים וראויים.
בספר ״עץ החיים הטובים״ מציע המחבר, אהרון דרמון, שנשאל את עצמנו לפני פעולה כלשהי, במיוחד אם היא מפעילה בתוכנו הרבה קונפליקטים פנימיים וקולות מנוגדים : ״מהו הרווח האמיתי שאנחנו מצפים לו ואם יש דרך חלופית, בריאה ומאוזנת יותר לממש את הרצון או הצורך הזה?״ ככל שנרבה לתקשר עם עצמנו, נוכל לחשוף ולגלות יותר את החלק האלוקי שמדבר אלינו מתוכנו.
הקונפליקט שלי, האם להמשיך לקוביית שוקולד נוספת או לא, הסתיים כששאלתי את עצמי את אותה השאלה: 'מה אני מצפה להרוויח עכשיו?' והתשובה שלי הייתה - שקט, שלווה וודאות. היה לי ברור שלאכול חפיסת שוקולד שלמה לא יספק לי את הדברים הללו, אם כי ארבע הקוביות הראשונות שאכלתי אכן נתנו לי בוסט של שקט ושמחה. ההחלטה הבאה שלי הייתה לצחצח שיניים וללכת לישון, שזה באמת מה שהייתי צריכה באותו הרגע.
כשנכנסתי למיטה הרגשתי את הנפש האלוקית שלי מחייכת אליי וגאה בי, וגם הנפש הבהמית הייתה בסך הכל מרוצה. אחרי הכל, היא בכל זאת קיבלה כמה קוביות שוקולד.