"אני מפחדת מכל כך הרבה דברים", אמרתי לדולה שלי בין ציר לציר

לפני כמה ימים קיבלתי תמונה בוואטסאפ משלומית, הדולה (תומכת לידה) שלי משתי הלידות שהיו לי. בתמונה היא צילמה את הציור שציירתי לה כמתנה אחרי שליוותה אותי בלידה הראשונה והלא פשוטה שהייתה לי. סוף סוף, אחרי שלוש שנים, הוא נתלה על קיר הקליניקה שלה. זה היה ציור של אישה מניקה את בנה שרק נולד, ובתחתית הציור כתבתי טקסט שמצטט את דבריה: ״להכיר בפחדים, להתמקד בתקוות״.

הלידה הראשונה שלי הייתה מאוד ארוכה. כמעט שתי יממות שלמות של צירים, פחדים, אי וודאות, בדיקות והודעות וואטסאפ מסביבה קרובה, אוהבת ודואגת: ״נו, כבר ילדת?״ הייתי כל כך לחוצה ומתוחה, שהרגשתי שאני מעכבת לעצמי את הלידה.

שלומית הדולה הרגישה והחכמה מצאה רגע מתאים וביקשה מכל מי שרק יכול לצאת מהחדר כך שהיא תשאר איתי לבד. ״ספרי לי הכל״ היא אמרה לי. ״אני מפחדת מ..כ. ל כך הרבה דברים״ עניתי לה בין ציר לציר. שלומית הוציאה פנקס ותלשה ממנו דפים. ״תכתבי את הפחדים שלך. על כל דף פחד אחד״.

כתבתי: ״אני מפחדת שיכאב לי, מפחדת מאיבוד שליטה על הגוף שלי, מפחדת מלידה שקטה, מפחדת מדיכאון אחרי לידה, מפחדת לא להתאהב מיד בתינוק, מפחדת שזה יפגע בזוגיות״. ועוד ועוד פחדים על גבי עוד ועוד פתקים.

״יופי, עכשיו תכתבי את התקוות שלך״, אמרה שלומית ותלשה עוד כמה דפים מהפנקס שלה ואני כתבתי: ״אהיה אמא, צחי ואני נהיה הורים, הלב שלנו יתרחב מאהבה, הזוגיות תתפתח למימדים חדשים, אני תכף אכיר את היצור הנפלא והניסי שנוצר בגופי במשך תשעה חודשים, אני אזכה להשפיע טוב על נשמה חדשה בעולם הזה״, ועוד ועוד פתקים של תקוות.

שלומית הזכירה לי באופן כל כך מעשי ומלא רגישות חלק בשיטת ימימה שהולך כך: ״לא לחטט בעומס, הוא על מקומו, את על מקומך וייצא״. לפני שדיברתי עם שלומית על ה״עומס״, על הפחדים שלי, ״חיטטתי״ בו ללא הרף וזה רק הוסיף לכאב ולתחושות הלא פשוטות שחוויתי לפני הלידה. פחד גרר פחד ומחשבה שלילית אחת גררה מחשבה שלילית אחרת. כשכתבתי פחדים על פתקים ונתתי להם מקום, בלי לחטט, בלי להתנגד, בלי להתעסק בהם כל כך הרבה, משהו בי נרגע. ״נו... אני מפחדת, זה ממש אנושי וטבעי״, חשבתי לעצמי.

אחר כך הייתי פנויה לראות את הטוב שמחכה לי ואפילו את הטוב שבצד כל רגעי ההמתנה מלאת אי הוודאות לקראת הלידה. יכולתי לראות שאני לא רק סך כל הפחדים שלי, אני גם סך התקוות. יכולתי לראות שאני צועדת לקראת מציאות חדשה ומשמחת מאוד על אף שהיא מאוד לא מוכרת וצפויה. ובעיקר, הצלחתי להעביר את המיקוד שלי בין מה שלא בשליטתי למה שכן. אין לי שליטה מוחלטת על מה שיקרה איתי בלידה ואחריה אבל יש לי את היכולת המלאה לקוות, לצפות ולפעול למען התרחיש הטוב ביותר עבורי.

שלומית ואני דיברנו קצת על כל פחד ואחר כך המשכנו לדבר על כל תקווה. לאחר כמה שעות ילדתי את עוז שלי.

את התמונה ששלומית שלחה לי קיבלתי בדיוק רגע אחרי שאני, עוז, ואחותו הקטנה הדר רצנו לממ״ד כשהייתה אזעקה. זה היה הזמן המושלם להזכיר לי את המסר הזה שנכון לכל מצב בחיינו כפרט ואפילו כעם - ״להכיר בפחדים, להתמקד בתקוות״.