במשך יומיים שלמים בכיתי, עד שחבר טוב אמר לי: "את סיימת לבכות. עכשיו קומי ותמשיכי הלאה"

תארו לכם את הסיטואציה הבאה: ילד קטן מפיל צלחת על הרצפה ושובר אותה, הוא בוכה ועצוב, אך לאחר כמה רגעים אמא שלו אומרת לו: ״בכית. יופי! עכשיו קום ותתחיל להדביק את הצלחת בחיוך ושמחה״. מוזר, נכון? אבל כמה שזה נשמע מוזר, זה פחות או יותר מה שהיהדות מבקשת מאיתנו במעבר החד הזה בין יום כיפור לסוכות.

המעבר הזה מזכיר לי את עצמי לפני עשר שנים. הכרתי בחור שמאוד מצא חן בעיניי והקשר ביננו התקדם מאוד מהר, אבל אחרי שבועיים הוא פשוט נעלם לי ונשבר לי הלב. במשך יומיים שלמים בכיתי, אבל אחרי יומיים חבר טוב אמר לי: ״את סיימת לבכות. עכשיו קומי ותמשיכי הלאה לחיים החדשים שלך, לזוגיות טובה שאת ראויה לה!״

יום כיפור הוא יום של חשבון נפש, תחנון ובכי. ביום הזה אנחנו נדרשים להתבונן על המקומות בהם התנהלנו בצורה לא נכונה, בהם גרמנו לצלחות פיזיות ומטאפוריות להשבר. ביום הכיפור האחרון אני מאמינה שלא היה אדם בעם ישראל שלא הרהר בארועי השנה האחרונה, לא בכה ולא התחנן למציאות טובה יותר.

עם צאת יום כיפור, לאחר שבירת הצום, נהוג להתחיל לבנות את הסוכה כדי להתכונן פיזית ורגשית לחג הסוכות, חג בו חכמינו מציינים רבות את השמחה הקשורה אליו ואומרים לנו עליו: ״ושמחת בחגך... והיית אך שמח!״.

המעבר החד בין בכי וחרטה לשמחה יכול להיות מוזר או מאתגר, אבל הוא חלק מהכוח שלנו כעם וכפרטים אינדיבידואליים שפועלים ומשפיעים על העם הזה. לצערנו או לשמחתנו, החיים בארץ ישראל והמהות היהודית שלנו לא מאפשרים לנו לשקוע רק בצער על מה שלא עשינו נכון. אנחנו מתבקשים מצד אחד לתת מקום לקושי, הבכי והכאב, ומצד שני, לדעת לקום ממנו ולהתחיל לבנות סוכה. אנו נדרשים לבנות את עצמנו מחדש ולהרכיב את הצלחת מחדש בשמחה, אפילו אם זו שמחה קצת מעושה.

יש לי חברה שלפני כמה שנים לקתה בסרטן השד ועברה תקופה מאתגרת מאוד. כבר במהלך הטיפולים, היא החליטה לנקוט בגישה שהיא מנצחת, שהיא לא קורבן לנסיבות שלה, והיא לימדה את עצמה בכל רגע מחדש ״לבנות סוכה״: להתנער ולקום מהקושי ולחשוב על מי היא יכולה להשפיע במצבה. כמשפיענית רשת, היא חברה לחברות רבות ומוכרות ויזמה איתן קמפיינים להעלאת המודעות לבדיקה מוקדמת לסרטן השד ולגיוס תרומות. זו הייתה דוגמה אישית נהדרת לחיים שבהם קמים ומחברים את הצלחת מחדש, ובגדול.

לוח השנה מזכיר לנו:  לא משנה מה קרה,  אנו מתבקשים להתנער מההריסות, ללבוש חיוך על פנינו (אפילו אם קצת מזויף), ולהתחיל לבנות מחדש מציאות טובה ומוארת למען מי שהלכו, למען מי שעוד כאן, ולמען אלו שיבואו.