אני גרה בצפון, וכבר שנה שלמה נוהגת בלי ווייז

כבר שנה בערך שהווייז בצפון לא עובד. כבר שנה שכל נסיעה שכרוכה ביציאה מהאזור המוכר, היא עבורי אתגר גדול שאני לפעמים שוקלת לוותר עליו. לפעמים אני מרגישה כאילו חזרתי 15 שנים אחורה כשאני עוצרת ברמזורים וצופרת ומנופפת לרכבים אחרים או להולכי רגל, כדי שיבחינו בי ויעזרו לי להגיע למחוז חפצי בשלום. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי משננת מפות לפני יציאה ליעד שאני חייבת להגיע אליו וכותבת לעצמי הוראות על דף.

תמיד סיפרתי לעצמי את הסיפור הבא: ״אני וכיוונים לא הולכים ביחד״. מגיל צעיר כל פעם שהיו מכוונים אותי להגיע מנקודה לנקודה, אפילו בתוך בית הספר, הייתי הולכת לאיבוד, עד כדי כך שלפעמים אני מתייאשת מראש. כשאני נוסעת עם בעלי לכל מיני מקומות ואנחנו חונים בחניון, הוא תמיד יהיה זה שיזכור איפה חנינו ואיך להגיע לרכב. כשאני לבד אני מתכוננת לחפש את הרכב שלי בחניון לפחות חצי שעה.

לצערי ולשמחתי גם יחד, השנה האחרונה בישרה לי שאני לא יכולה יותר לספר לעצמי את הסיפור הזה. אני חייבת לשנות את הסיפור ולהתחיל להגיד לעצמי שאני מסוגלת לשנן דרכים ולנסוע בלי ווייז בהצלחה ממקום למקום. אין לי ברירה. אם לא אשנה את הסיפור הזה, אני אמשיך להרגיש עול ותסכול בכל פעם שאצטרך לצאת לדרך חדשה. רגשות אלה יתלוו לחשש מאזעקה ומסכנות נוספת שהכביש טומן בחובו ואין לי מקום בנפש לכל אלו.

קראתי בלא מעט מקורות יהודיים את המושג: ״עם סגולה״ בהקשר לעם שלנו, עם ישראל. סגולה מלשון מסוגלות. היהדות מספרת לנו שההצלחות שלנו תלויות באמונה והבטחון שלנו בעצמנו, במציאות, בבורא אבל לא פחות מכך, בתחושת המסוגלות שלנו, כלומר, באמונה שאנחנו מסוגלים לצלוח משימות. עוד מתקופת מסעותיהם של בני ישראל במדבר הם נדרשו להחליט האם הם מסוגלים לעמוד במשימה המאתגרת של ההתיישבות והחיים בארץ ישראל, או לא. נציגי השבטים נשלחו אל ארץ ישראל, עוד בזמן הנדודים במדבר, לבדוק ולהכריע האם ניתן להתיישב בה. מטרת השליחות הזו לא הייתה כדי להסתכל לנסיבות החיים בארץ ישראל בעיניים, אלא כדי לערוך חשבון נפש פנימי - האם לנו, כעם, יש את היכולת והמסוגלות להתמודד עם כל מה שיביאו איתם החיים בארץ ישראל?

כשהייתי סטונדטית לפני כמה שנים עשיתי עבודת מחקר על הקשר בין תחושת מסוגלות עצמית לבין ביצוע פעילות גופנית באופן קבוע. באופן לא מפתיע בכלל, גיליתי שמי שמבצע פעילות גופנית באופן קבוע, מעיד על עצמו שהוא מסוגל להתמודד עם אתגרי החיים שמחוץ לסטודיו או חדר הכושר, הרבה יותר ממי שלא מבצע פעילות גופנית באופן קבוע. בנוסף, אותה אמונה שהם יכולים ומסוגלים היא גם זו שהובילה אותם להצליח יותר במשימות ואתגרים שונים. אם כך, תחושת המסוגלות העצמית לא לגמרי תלויה בנסיבות החיים ובמציאות החיצונית, אלא בנו, באמונה שלנו ובהסתכלות שלנו על עצמנו ועל החיים.

כשראשי השבטים חזרו מהסיור בארץ ישראל לעם שחיכה להם במדבר, הם בישרו לו שלא ניתן להתיישב בארץ ישראל כי זוהי ארץ אוכלת יושביה וחיים בה ענקים שאנחנו בודאי ניראה בעיניהם קטנים וחלשים כמו חגבים. התשובה שלהם העידה על תחושת מסוגלות עצמית נמוכה, שכמו הכתיבה את ההפסד מראש. בני ישראל נידונו לעוד שנים רבות של נדודים במדבר עד שילמדו להתבונן מחדש על כוחם, על המציאות ועל תחושת המסוגלות שלהם, ורק אז יוכלו להכנס לארץ ישראל. במילים פשוטות, לא נכנסים לזירת ניצחון עם גישה של מפסידנים. מי שרוצה לנצח, שיתחיל לספר לעצמו שהוא מסוגל ושכך יהיה.

לפני חודש וחצי נאלצתי לנסוע לבדיקת הסקירה הראשונה שמבצעים בתחילת הריון. בגלל המצב הבטחוני באזורנו נאלצתי לקבוע אותה במקום שנמצא כמעט שעה נסיעה ממקום מגוריי ובעלי נאלץ להשאר בבית עם הילדים ולא להתלוות אליי. זו הייתה ההזדמנות שלי להתאמן על הסיפור החדש שאני מספרת לעצמי. ״אם אני עם סגולה, אז אני מסוגלת!״ אמרתי. ״את הולכת להיות אמא לשלושה, ענבר. נסיעה של שעה, זה מה שישבור אותך?״ פתחתי אפליקציית מפות והתחלתי לשנן שמות ומספרים של כבישים. כתבתי על דף את הוראות הנסיעה והתחלתי להלחין אותן כדי שיהפכו לשיר קליט. יצאתי לדרך מלאת חששות אבל כל הזמן אמרתי לעצמי: ״את מסוגלת!״.

בשלב מסוים הלכתי לאיבוד ולא הבנתי איפה אני ואיך לחזור לאחד מהחלקים בשיר שהלחנתי. ראיתי סביבי המון שמות של כפרים וישובים ערביים והתחלתי להרגיש שהדופק שלי עולה והסיפור המוכר והידוע מבצבץ לו בראשי ואומר לי: ״על מי את עובדת בדיוק? את לא מסוגלת״ אבל לפני שהוא סיים לדבר כבר ראיתי תחנת דלק שיש בה מקדולנדס. נכנסתי אליה ושמרתי על רוח מרוממת. ״שלום, איך אני מגיעה למרפאת מכבי במגדל העמק?״ שאלתי. ״תפעילי ווייז, הוא עובד כאן״ ענתה לי עובדת נחמדה, שלא ידעה שכרגע היא הביאה הקלה ענקית לחיי. ככה מרגישים בזינוק מהיר משנת 2010 לשנת 2024.

הפעלתי ווייז והגעתי למחוז חפצי ובמקביל אליו הגעתי למקום חדש בנפש שלי - הסיפור שלי השתנה. אני מסוגלת. הצלחתי לנסוע 80% מדרך לא מוכרת ומאתגרת בעצמי ולא נשברתי גם כשהלכתי לאיבוד. כמה כיף היה להגיע ליעד וגם לגלות על היעד הבא והמתוק שמחכה לי בחיי. הרי גם לקראתו אני צריכה לעשות הכנה משמעותית ולספר לעצמי אינספור פעמים שאני מסוגלת.