
מגש הכסף בחרבות ברזל: לשם מה מסרו הנופלים שלנו את נפשם?
שירו של אלתרמן מעניק מענה מסוים לקושי שלנו להכיל אובדן של גיבורים כה רבים ומיוחדים. אובדן החיים והאור בלכתם של כל אותם אנשים אינו סתם חור שחור, מוות ואפלה – הוא משהו שמבשר בשורה
- אליהו לוי
-
אא
והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני...
[...]אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה [...]
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל.
רצף הבשורות הקשות בימים האחרונים, על עוד ועוד לוחמים שנפלו בקרב, מזכיר לנו מחדש את שירו קורע הלב של נתן אלתרמן, "מגש הכסף". שיר זה, שנכתב במהלך מלחמת העצמאות, מעלה על נס את תרומתם של הנופלים בקרב להקמת המדינה.
אלתרמן מצליח ללכוד בשירו את הכאב העצום על נפילתם של אנשים צעירים ומבוחרים, בדמי ימיהם. אולם, הטון של השיר אינו טון של אבל וקינה, אלא להפך – טון דרמטי ונשגב, חגיגי וטקסי. מות הלוחמים הופך למות גיבורים שמשרת מטרה עליונה ונעלה, ומקנה לאותה מטרה עומק מסוג חדש, עומק דרמטי. הנופלים הופכים למגש הכסף שעליו מוגשת בשורת הקמת המדינה לאומה הממתינה בחרדה ובאימה.
בימים האחרונים הלב נקרע שוב ושוב. אתה שומע על אנשים מופלאים ממש, אנשי מופת, שעזבו את הבית לשנה שלמה, לחמו מאות ימים, ולבסוף נפלו בקרב. סיפורו של אבי גולדברג – אחד מיני רבים – מחנך בתיכון בשנות הארבעים לחייו, אב לשמנה ילדים, שנפל בשבוע שעבר בקרב בלבנון. רק לראות את התמונה שלו, את החיוך הענק שמאיר לו את הפנים, את הקומה הגבוהה המשרה בטחון, את שמחת החיים והאמונה שקורנת ממנו – ולחשוב שהוא איננו. חלל נפער בלב. ולחשוב שמאחורי כל שם ושם יש סיפור חיים שלם. וכל כך הרבה אנשים מרשימים, כל כך הרבה דמויות הוד שלידם אתה מרגיש קטן ושפל... הלב מתרסק ונשבר. קשה להכיל את הכאב.
שירו של אלתרמן מעניק מענה מסוים לקושי זה. הוא מציע אפיק של משמעות לנתב אליו את הכאב והאובדן, כזה שמחבר אותו לתכלית גדולה יותר, לסיפור נעלה. אובדן החיים והאור בלכתם של כל אותם אנשים אינו סתם חור שחור, מוות ואפלה – הוא משהו שמביא אתו אור, שמבשר בשורה.
ראוי לעיין עם זאת באופן שבו עושה זאת אלתרמן. דומני שהגישה שהוא מציע להתמודד עם אובדן במלחמה שונה מאתוס הגבורה המקובל במסורת המערבית.
התהילה הנקשרת ללוחם הנופל בקרב היא אחד המוטיבים עתיקי היומין בתרבות המערבית. האפוס המערבי הראשון – האיליאדה, סובב כולו סביב תמה זו. הומרוס, מחברה של האיליאדה, מציג את המוות בקרב כדבר שיש לשאוף אליו. הדרך האולטימטיבית לזכות בתהילה, "קלאוס" (Kleos), היא למות מות גיבורים בקרב. הומרוס מעמת בין החתירה לקלאוס, לתהילה, לבין התקוה ל"נוסטוס" (nostos), לשוב הביתה בשלום. וללא ספק, הומרוס נוטה לכיוון התהילה – התהילה היא המהוללת, הנערצת.
מאחורי הערצת מות הגיבורים בקרב ניצבת תפיסה פילוסופית עמוקה. היא גורסת שבכך האדם קובע את מקומו בנצח ברגע השיא שלו. דוגמה לכך מתרבות הפופ של ימינו היא "מועדון ה-27" של כוכבי פופ שמתו בשיא הקריירה שלהם, וכך נקבעו בזיכרון בתור "צעירים לנצח". הלוחם שמת מות גיבורים בקרב נתפס באתוס היווני בתור מישהו שהסתלק מן העולם במצב האידיאלי שלו – צעיר בשיא כוחו, גיבור עשוי ללא חת, העומד על שלו ונלחם עד מוות עבורו. בכך הוא נכנס להיכל התהילה, שלא כמו בני התמותה הפשוטים, שחוזרים הביתה אל החיים הבינוניים והאפורים שלהם, ומזדקנים ובלים ומסתלקים מן העולם בקמילה איטית ועלובה.
תפיסה זו מקבלת ביטוי גם ב"נאום פריקלס". פרקילס היה מצביא אתונאי, ובשנה הראשונה למלחמות הפלופונזיות – מלחמת העצמאות של אתונה – הוא נשא נאום לזכר הנופלים, שבו הוא משבח אותם בתור אלו שבהגנתם על המולדת זכו לתהילה. התהילה שלהם היא בכך שהם ביטוי תמציתי של כל מה שהעיר אתונה מאמינה בה – גבורה, יוזמה, עמידה עצמית איתנה וחתירה מתמדת לזכות בתהילה.
האם זהו המסר שעולה מ"מגש הכסף" של אלתרמן? אינני סבור כך. בשיר של אלתרמן אין את מוטיב "התהילה". אין את מוטיב ה"צעירים לנצח", אלו שיחקקו בזיכרוננו לעולמים בתור "יפי הבלורית והתואר", הגיבורים הנהדרים שהתעלו על אהבת החיים הפשוטים למען ההזדמנות לזכות בתהילת נצח. אלתרמן מספר סיפור אחר, סיפור של שליחות וסיפור של ייעוד. הסיפור של אלתרמן הוא סיפור יהודי ולא סיפור יווני.
התנ"ך הוא ספר שמלא במלחמות עצמאות. מראשיתו ועד סופו, זהו סיפור של המאמץ המתמשך ומלא התהפוכות של עם ישראל לזכות בעצמאות מדינית ולרשת את ארץ ישראל. במהלך הדרך, ישראל נדרשים להילחם כל הזמן. במלחמות אלו נופלים לא מעט אנשים. לעיתים מציין התנ"ך ביבושת על עשרות אלפי הרוגים בקרב יחיד. אולם, בכל התנ"ך כולו, איני יכול לחשוב על מקרה יחיד שבו יש איזושהי גלוריפיקציה למוות בקרב. הרעיון של תהילת הנופל בקרב אינו קיים שם. אין הנצחה שמהללת שמות של גיבורים מסוימים ואין טקסט המזכיר במשהו את נאום פריקלס. התנ"ך אינו מעריץ את המוות, גם לא מות גיבורים. הוא מעריץ את העצמאות. הוא מבקש את החיים בארץ.
בתנ"ך יש סיפור אחר. יחיד המת במלחמה למען הכלל אינו נכנס להיכל התהילה בתור המודל של חיים ראויים להם יש לשאוף. הוא נכנס להיכל התהילה של העם בתור מישהו שמסר נפשו למען החיים, למען הקיום של העם כולו, למען ההמשכיות של הסיפור היהודי והפריחה והשגשוג שלו. ביהדות מוות כזה מוכנה לעיתים "מת על קידוש ה'", ובאגדה נאמר כי אנשים אלו זוכים להיות "תחת כסא הכבוד" במדרגה הגבוהה ביותר שלה זוכה ילוד אישה. מקום זה אינו היכל התהילה היווני, שבו מתבלטת דמותו של היחיד שמת בקרב. זהו מקום הרבה יותר אנונימי, אך הרבה יותר גבוה. האדם שמת במלחמה על סיפור גדול יותר ממנו עצמו, על הסיפור של העם כולו, זוכה לקחת חלק בבניין של הסיפור הזה. הוא כמו הנער והנערה האנונימיים מהשיר של אלתרמן, שבאים במסר של שליחות וייעוד: הם אלו שנושאים את מגש הכסף שעליו נולד העם.
תהא נשמתם של כל הנופלים צרורה לנצח בצרור החיים – קשורה ומחוברת אל כל עם ישראל החי, עם ישראל שחי היום יותר מאי פעם, בזכותם של כל אותם גיבורים מופלאים ומעוררי השראה.