אולי הגיע הזמן לפרק את הזוגיות הצולעת ולחפש התחלה חדשה?

שאלה:

אני מרגישה שאנחנו תופרים טלאי על גבי טלאי, ולא באמת פותרים את הבעיות בקשר הזוגי שלנו. אולי אני צריכה להודות בטעות, למרות האהבה, ועם כל הקושי לפרק את החבילה לגמרי, לקחת פסק זמן, ואז לחפש קשר חדש. להתחיל לבנות הכל מהתחלה. מצד שני, זה די מפחיד, לא יודעת איך מפרקים חבילה כזאת. במה זה כרוך? איך אעמוד בזה? ובשלב הבא – איך יהיה האיש החדש שאמצא, אם אמצא? וזה מפחיד גם כי זה מזכיר לי את מקום העבודה הקודם שלי. היו לי תנאים מצוינים, עבודה מעניינת, אבל היה לי שם בוס קשה. בכל כמה ימים הייתה עולה בעיה אחרת אתו, והייתי נותנת לה איזה פתרון זמני, עד שנמאס לי ועזבתי. חברה שהמשיכה לעבוד שם אמרה לי, כמה שבועות אחרי שעזבתי, שהחליפו את המנהל והגיע במקומו בן אדם זהב... אבל המקום שלי כבר נתפס.

תשובה:

לפני כמה שנים פגשתי יהודי זקן, שסיפר לי שאחרי שנותיו במחנות, בימי השואה, הוא עדיין לא הבין את גודל האירוע. הוא נלקח מביתו וממשפחתו בתחילת המלחמה, יחד עם עוד צעירים בעיירה שהיו מסוגלים לעבוד, והשתחרר בתום המלחמה. הוא חזר לעיירה שלו, הלך לביתו, והבית היה תפוס על ידי זרים. אף בן משפחה לא היה שם. הוא לא הבין איפה כולם. הוא הלך לבית של הרב, וגם שם גרו זרים, שלא ידעו, או לא רצו לדעת, על מה הוא מדבר. הוא חשב שילך לבית הכנסת, ישאל איפה כולם, אבל בית הכנסת כבר לא עמד על תלו, נותר ממנו קיר אחד הרוס בלבד. הוא צעד בדרך שהוא זכר היטב מילדותו, לכיוון ביתו של חבר, ומכר ובית וחנות, ואף אחד ממכריו לא היה שם. לאט לאט הוא הבין שלא רק הוא עבר את האסון. הוא התוודע לכך שהוא דווקא היוצא דופן שנותר. ואז הוא אמר לי משפט שמנסה להסביר את עוצמת התחושה. אני זוכר את המשפט בגלל העיתוי של המפגש שלנו. זה היה במוצאי שבת, שפרשת השבוע שלה הייתה פרשת נח. והמשפט היה: "הרגשתי כמו נוח אחרי המבול!"

מה הרגיש נוח אחרי המבול? נוכל רק לדמיין. התנ"ך לא כותב במפורש, אבל בספר בראשית מסופר מה ''הרגיש'', כאילו, א-להים, אחרי המבול, וניסה להדביק ב''הרגשה'' הזו את נוח. התנ"ך מספר שהעולם החדש, שהתנ"ך נפתח בתיאור הבריאה שלו, הלך והשחית את דרכו. בני אדם נעשו רעים, והכל היה כל כך מושחת עד שכבר אי אפשר היה לתקן. לא היה עם מי לעבוד. הצדיק היחיד שנותר היה נוח. א-להים התייאש מהאנושות, והחליט שצריך למחוק הכל ולהתחיל את העולם מהתחלה. נוח לא הביע התנגדות, כי הוא הבין את המצב לאשורו. את נוח שמר א-להים בתיבה מיוחדת שנוח בנה, ואיתו את הבסיס החי לחידוש הבריאה אחרי המבול, כשאת כל העולם הוא החריב. שנה שלימה חי נוח בתוך התיבה, קשה להבין איך הוא עמד בזה. וכשסוף סוף יצא, לאן הוא הלך? מן הסתם הוא הלך לחפש את החברים שלו, משהו מוכר, ו...-כלום, הכל חרב. הוא יישב במסעדה ויחשוב מה הלאה, אבל פתאום אין מסעדה, אין קפה, אין מלצרים, הכל סגור...לא נשאר אף אחד. להתחיל הכל מחדש? איך?

נדמיין לעצמנו שהיום משתחררים החטופים בעזה, ויוצאים לחירות מתוך המנהרות שבהן הם היו למעלה משנה. איך הם מתחילים? ממה? ונכפיל בטראומה של מה שהם עוברים שם... איך הם יתחילו להניע חיים אחרי הייאוש והאובדן?

זה כל כך בלתי אפשרי, עד שא-להים החליט לשלול לנצח את שיטת ההחרבה, ויהי מה. אחרי המבול הוא נשבע שיותר הוא לא ישחית את העולם, שזו לא הדרך, גם אם יהיה רע. והוא קבע תזכורת לעולם על השבועה הזאת: הקשת. הקשת בענן תזכיר את הרעיון שהחרבת עולם ישן עד היסוד, לא מבטיחה בנייה של עולם חדש טוב יותר. אז מה כן? השיעור הזה של תחילת התנ"ך מלמד אותנו את שלב השבועה, קבלת ההחלטה להתמודד עם כל קושי ולא "להחליף את העם", כתגובת  פוליטיקאי שנכשל בבחירות.

ילד מצייר ציור, יצא לו משהו עקום, הוא מכריז: "קשקוש בלבוש", מקמט אותו, זורק לפח ולוקח דף חדש לצייר עליו. כמה קל. בגיל מסוים הוא כבר לומד שככה לא פותרים בעיות, ככה רק מדמיינים שפותרים בעיות. מדוע עולה בראשך זיכרון מקום העבודה הקודם, מה הקשר לזוגיות? את כבר מרגישה בתוכך שיש איזה קשר סמוי לסיפור ההוא, שאילו הייתה לך מעט יותר סבלנות, כמו החברה שלך, היית נשארת ומצליחה במקום העבודה המצוין שהיית בו.

כמובן, לא ראוי שאתייחס ספציפית למה שאיני מכיר, אבל את מתארת קושי, חוסר רצון, אהבה שתצטרכי להיפרד ממנה, והכל בשם פתרון בעיות. אם את מתלבטת, אולי זה מעיד על כך שעדיין יש דרך אחרת. אז כל זמן שהמצב מאפשר דרך אחרת, שווה לנסות אותה, לגשת לקבלת עזרה מקצועית טובה, לחפש פתרונות עמוקים יותר מאשר טלאים, אבל עדיין לתת צ'אנס. השלב הראשון של התיקון מתחיל מהחלטה שבחיים האנושיים אין "תכנית פינוי-בינוי", רק שיפוץ והרחבה, רק "תמ"א 38!"