עד שסיימתי להתאושש מהאזעקה, בעלי התקשר להודיע שהוא שוב נקרא למילואים

את אותו היום פתחתי בריצה לממ״ד של השכן עם שני ילדיי בידיים, אחד בכל צד. בעודי יושבת בממ״ד, חשבתי על הרכב שלי שהשארתי פתוח לרווחה ותהיתי עד כמה יקרי-ערך החפצים שהיו בו ואם הם ישארו שם כשאחזור או לא. אחרי שחזרנו הביתה והתאוששנו עם ארוחת בוקר מזינה וקצת אכילה רגשית לקינוח, קפצנו לשבת עם השכנה שלנו והילדים שלה בסוכתה. קיוויתי שזה יעביר לנו את השעה הקרובה בתחושת שמחה והקלה מסוימת, בשונה מאיך שהיום התחיל. אבל חמש דקות אחרי שהתיישבתי על הספה של השכנה בעלי צלצל לספר לי שהוא נקרא למילואים בסוף החודש, ובאותו הרגע מעט האוויר שנשאר במפרשי-הנפש שלי, יצא והתפנצ׳ר.

ישבתי אצל השכנה כועסת. כעסתי על בעלי שהוא הולך להשאיר אותי לבד עם שני ילדים קטנים בחודש חמישי להריון. אבל איזו ברירה יש לו? אף אחד לא שואל אותו. אבל אני חייבת לכעוס על מישהו כי זה לא הוגן בכלל! אז כעסתי על הילדים שלי שהשתוללו יותר מדי. אבל... הם רק ילדים ובטח שהם לא אשמים בקריאה למילואים של אבא שלהם. אז שיתפתי את השכנה שלי בתסכול אבל היא הייתה עסוקה מדי בחמשת ילדיה ובאורחים הנוספים שהגיעו אליה לסוכה, אז כעסתי עליה. זה ממש לא רגיש מצדה שהיא לא מכילה אותי ברגע הזה, אבל... איך היא יכולה להכיל עכשיו?

חיפשתי מושא שישא את הכעס שלי. אשם שאוכל להאשים, לצעוק ולזעוק עליו ולהגיד לו שיפסיק לעשות לי את זה. כעסתי על המציאות, כעסתי על הבורא, כעסתי על המצב, על האויבים שלנו, על כל מי שרק אפשר. האזעקה הבאה שהגיעה שעתיים לאחר מכן כבר הצליחה לשחרר ממני את הבכי לגמרי וברגע הזה כעסתי אפילו על חדר המדרגות בביתי שלא מספק לי מספיק הגנה.

פעם שמעתי בשיעור שאדם יכול להגיע למצב שהוא לא כועס בכלל. אדם או מלאך? איזה בן אדם יכול לא לכעוס? חשבתי לעצמי. ואז קראתי את ספרו של משה שרון ״נפלאות הכעס״. בספר, כותב המחבר שחלק מהדרכים להתמודד עם הכעס ולהפחית משמעותית מהעוצמה שלו, הן לשנות את הפרשנות כלפיו ולהגדיל אמונה כלפי החיים והמציאות. למעשה, הסיבה המובילה לכעס היא לרוב פרשנות לא מקדמת שנתנו למצב, חוסר באמונה וגאווה.

ניסיתי לשנות פרשנות אבל הרגשתי שיש בתוכי דמות רוטנת שיושבת בתוך לבי, משלבת ידיים ולא מסכימה להסתכל בשום דרך אחרת על המצב מלבד: למה אתם עושים לי את זה? זה לא פייר!! ניסיתי להגביר אמונה ולדמיין איך כל מיני תרחישים מפתיעים וטובים קורים כמו סוף למלחמות, ביטול המילואים של בעלי, או צבא של נשים חמות שדופק לי בדלת דקה אחרי שבעלי יוצא ממנה והן יעזרו לי עם כל מטלות הבית והילדים. אבל כמה שניסיתי, לא הצלחתי והדמות הרוטנת בראשי המשיכה לרטון ולחפש אשמים.

בסופו של דבר, מה שעזר לי היה דווקא חלק משיטת ימימה שמדבר על רגשות. ימימה אביטל זצ״ל לימדה שכל הרגשות עוברים באותו הצינור, ואם רגש עולה בתוכנו, אפילו כעס, טוב לתת לו לעבור בצינור מבלי להתרגש ממנו יותר מדי. אחרי שהוא יעבור, ימימה מבטיחה, ״במקום המים המלוחים יבואו מים מתוקים״. אחרי העצב תבוא שמחה ואחרי הכעס תגיע הקלה.

רק אחרי שהילדים הלכו לישון וישבתי לכתוב את המילים האלה, לקחתי נשימה עמוקה ונתתי לכל רגש שביקש לעבור בצינור, לעבור בו. אין לי כח לרטון ולהתנגד יותר. אחרי שהכעס עבר, עבר בו גם העצב על מצבי הפרטי ועל מצבינו כעם. לא התנגדתי ולא ״חיטטתי״ ברגשות האלה, כמו שימימה ביקשה. רק אחרי שהם סיימו לעבור בבטחה בצינור הרגש, הגיעה מידה של הקלה. אז הצלחתי, כמו שמבקש הספר ״נפלאות הכעס״, לתת פרשנות שונה למצב ולהגביר אמונה בעצמי ובמציאות.

משה שרון כותב בספרו שבסופו של דבר יש גם שורש טוב לכעס. זה לא אומר שמומלץ לנו לכעוס. אבל כשהכעס מגיע לפתחנו, טוב שנמצא את הדרכים לתת לו ללכת אבל לא לפני שביררנו מה המתנה שהוא בא לתת לנו. יש הרבה דברים טובים שנולדו מתוך כעס. יש לי חברה שבנתה הרצאה מצליחה ומעוררת השראה על דימוי גוף חיובי ויציאה מלופים של דיאטות כושלות, בעקבות כעס שלה על מאמן כושר שגרם לה להפרעות אכילה שלקח לה שנים להתגבר עליהן.

אני לא יודעת מה המוצר המהפכני שאני הולכת להמציא בעקבות הכעס שלי, אבל ברור לי שבתוך הכעס יש מתנה שמחכה שאשתמש בה בצורה נכונה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, כזה שבו נשים לא צריכות להשאר לבד בבית עם ילדיהן, מודאגות, לתקופת זמן לא ידועה מראש.

עד שאגלה מהי המתנה שמחכה לי ואיך אני הולכת להפוך את העולם הזה לעולם אידאלי יותר, אני אשקיע את האנרגיות שלי בפרשנות חדשה על המציאות: על אף הקושי, אם זה קורה, כנראה שאני מסוגלת להתמודד עם זה. זה קרה לפני פחות משנה, כולנו התמודדנו ויצאנו מזה מחוזקים. אני כנראה הולכת לגלות בעצמי כוחות נפש חדשים שלא ידעתי שקיימים בי, ואני מאמינה שאגלה גם אנשים טובים וסביבה תומכת שלא תשאיר אותי לבד.