החלום שלי התגשם ועברנו לדירת גן מקסימה. למה אני עדיין מקנאה?

כמי שגדלה רוב חייה בעיר, בקומה רביעית בבניין ללא מעלית, תמיד חלמתי על בית קרקע עם גינה. התפילות שלי על בית כזה הגיעו לשיאן כשהפכתי לאמא לשניים והתגוררנו ביחידת דיור בקומה שנייה עם עשרים מדרגות בתוך הבית, ופתאום המרחק מהקרקע הרגיש ממש בלתי נסבל. והנה לפני שבועיים זכיתי להגשמת חלום, ועברנו לדירת גן מקסימה עם חצר גדולה ומרווחת. כעת מצופה ממני להיות שמחה ומאושרת ולהתהלך מחוייכת כל היום בגינתי, נכון? אלא שבאופן קצת מוזר שמביך להודות בו, אני מוצאת את עצמי מטיילת בשכונתי החדשה ומשווה את הדירה שלי כל הזמן לדירות הגן האחרות. אצל מי הדשא ירוק יותר?

יש דירות גן שמשקיפות לים, שלנו לא. יש דירות שהשמש מאירה אותן הרבה יותר, אבל אולי זה יתרון כי בקיץ יהיה לנו פחות חם? יש חצרות קטנות יותר וגדולות יותר. יש כאלה שהגיעו עם ג׳קוזי מובנה בתוכן וכאלה שהחצר האחורית שלהן לגמרי פרטית ומבודדת, בעוד שלנו משקיפה לחנייה של הבניין. למה זה כל כך מעסיק אותי? איזו התעסקות מוזרה שלא הייתה לי לפני כן…

לאורך כל חיי התמודדתי בדרכים כאלה או אחרות עם ההשוואה ל״דשא של השכן״ בכל מיני תחומים בחיי, וניסיתי להיות פחות קנאית. בכל פעם שמצאתי את עצמי משווה את עצמי או מה שיש לי בשלב זה בחיי למה שיש לאחרים, ניסיתי לרדות בעצמי להפסיק מיד כי קנאה זו תכונה קטנונית ומכוערת. אף פעם לא הצלחתי במשימה הזו. תמיד כשניסיתי להפסיק להשוות או לקנא, זה רק גרם לי ליותר השוואות, קנאה, ובעיקר להרבה מאוד תסכול. לא רק שאני קנאית, עכשיו אני גם כישלון כי אני לא מצליחה להפסיק עם זה. מצד שני, כשניסיתי לזרום לגמרי עם הקנאה שלי, הגעתי למצב שלא עשיתי שום צעד חיובי כדי להתקדם בחיי כי הייתי עסוקה בעיקר בחייהם של אחרים. באופן בכלל לא מטאפורי, היום כשאני מטיילת בשכונה ועסוקה בהשוואות לדשא של השכן, אני לא שמה לב לבת שלי ששפכה על עצמה את כל שקית הבמבה וגם כמעט נכנסתי בעמוד חשמל.

אם כך, הנסיונות שלי להפסיק את הקנאה וההשוואות לאלתר, או לגמרי לאפשר להן להתקיים, שניהם לא הביאו אותי למקום חיובי במיוחד בחיי. מה עושים? ניסיתי לחפש עצה בחכמת היהדות ומצאתי כמה. בעוד שחז״ל הדריכו אותנו ש״איזשהו העשיר השמח בחלקו״, החסידות אומרת שבכל דבר בעולמנו יש שורש חיובי, ״ניצוץ דקדושא״, אפילו ברגשות שנדמה לנו שהם כל כך שליליים. אז מצד אחד חשוב שאלמד להחזיר את הפוקוס לגינה שלי, לחיי ולמסע הייחודי שלי בעולם. מצד שני, כשהקנאה שלי מרימה את הראש, למדתי שעליי להקשיב לה ולשאול אותה מה היא באה לספר לי. למה היא כל כך מתעקשת שאפתח לה את הדלת, גם במחיר של כמעט-התנגשות בעמוד חשמל?

לרוב, כשהקנאה מופיעה בחיי, היא באה לספר לי על משהו שאני מאוד רוצה ולא מעיזה לחלום עליו או לפעול למענו. לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי מקנאה מאוד ביוצרת תוכן שהחליטה להרים מופע מוזיקלי ולפגוש את העוקבים שלה מחוץ למסך, ולאחר בירור פנימי עם עצמי הבנתי שגם אני מאוד רוצה לעשות את זה. חודשיים לאחר מכן הרמתי מופע הרבה מעבר לכל ציפייה וחלום שלי והייתה בי שמחה גדולה מאוד שעשיתי זאת. אם הייתי ממהרת ״לדפדף״ את תחושת הקנאה ה״מכוערת״ מחיי, הייתי מחמיצה את ההזדמנות שחיכתה לי מאחוריה - להרים את המופע הזה ולשמח הרבה לבבות עם המסר שהבאתי בו.

אז למה אני כל כך מקנאה בדשא של השכנים שלי? כי האמת היא שדירת הגן שעברנו אליה הייתה סוג של פשרה זמנית, כשהחלום האמיתי שלנו הוא בית פרטי. איך נראה הבית הפרטי הזה? כנראה שיש בו הרבה מהיתרונות שאני אוספת כשאני מטיילת בשכונה ומסתכלת לעבר הבתים השונים, וכנראה שיש בו מעט מהחסרונות שאני מזהה בחלק מהדירות. כשאני מסתכלת על בתים אחרים, אני אמנם עלולה להתפס כחטטנית שחודרת לפרטיות השכנים (ועל כן אני משתדלת מהר מאוד לסובב את מבטי לכיוון אחר :) ) אבל אני גם מאפשרת לעצמי בדרך הזו לחלום ולאסוף פרטים נוספים על החזון של הבית שבו אני רוצה לגור.

זו פעם ראשונה בחיי שאני מרשה לעצמי לחלום ככה על בית לפרטי פרטים. במשך שנים רבות, כשהייתי רווקה, אני זוכרת שהייתי שומעת חברות נשואות מדברות על החלומות שלהן על בית ואיפה הן ובני הזוג שלהן היו רוצים לגור, ומרגישה שאין לי את הפריבילגיה אפילו לחשוב בכיוון הזה. ״איפה את ומחשבות על בית? קודם שיהיה עם מי לחיות ביחד בבית הזה...״. היום כשאני נשואה עם שני ילדים, בדרך לילד שלישי, אני פתאום מרשה לעצמי לבנות את החזון של הבית שבו נגור. בית שיהיה לגמרי שלנו ותהיה בו גינה גדולה ומרווחת, אור נעים של שמש שנכנס לכל החדרים, ואולי גם נוף לים.

עד שהחלום הבא שלי יתגשם, אבחר להקשיב לדברי חז״ל ולשמוח בחלקי, שהוא בהחלט חלק מרשים ומבורך. אבל אזכור גם שהקול המקנא הזה רק רוצה לספר לי על החלום הבא שלי, זה שבקרוב אני עתידה להגשים.