אין לי זמן בכלל לזכור שאני בהריון

עד לפני שבועיים, בקושי זכרתי שאני בהריון. אני כמעט בחודש שישי, זה ההריון השלישי שלי’ ואני כל כך עסוקה בענייני הבית, שני ילדיי החמודים (שדורשים ממני לא מעט :) ), הזוגיות והקריירה, שעד שהבטן שלי גדלה והתחילה להגביל את התנועתיות שלי, רוב הזמן שכחתי שאני בהריון ולא כל כך התייחסתי אליו. זה מצחיק כי בהריון הראשון התרגשתי מכל שלב של ההריון (אפילו משלב הבחילות הנוראיות בהתחלה) וזכרתי בכל רגע נתון באיזה שבוע אני, לאיזה גודל פרי האפליקציה של ההריון משווה את העובר שלי וכמה זמן נשאר לי עד הלידה.

אני זוכרת שבהריון הראשון שלי, ולפעמים גם בהריון השני, הייתי יושבת בנחת על הספה, לוקחת כמה נשימות עמוקות, כאילו מנסה להזרים חמצן ואנרגיות טובות לעובר ולשדר לו שאני חושבת עליו ומצפה לו. הייתי משמיעה להם שירים שמחים ומרגיעים עוד מהבטן ומקפידה באופן מיוחד על התזונה שלי כדי שיהיה להם טוב. בהריון הזה, השלישי, אני צריכה מדי פעם להזכיר לעצמי לנשום ולאכול והמנגינה העיקרית שהעוברית שלי רוב היום שומעת היא הדיבורים (ולפעמים הצעקות) שלי אל הילדים שלי ושלהם אליי.

"אנחנו צריכים להתייחס אליה יותר״, אומר לי בעלי. ״נכון״, אני מסכימה איתו, ״אנחנו כל כך עמוסים שאנחנו שוכחים מזה". בגמרא מופיע דיון בין כמה חכמים מתי נכנסת הנשמה לעובר והדיון מסתכם בתשובה - מרגע ההיווצרות שלו. בהמשך נאמר שלא רק שהנשמה קיימת בעובר כבר מרגע ההיווצרות, אלא גם שהיא מודעת למתרחשת סביבה וסביב אמא שלה שנושאת אותה ברחם. ״אוי״, אמרתי לבעלי ״אנחנו צריכים להראות לה שהיא באה לעולם טוב, קצת פחות משוגע ממה שקורה אצלנו בבית ומחוץ לבית״. אמרתי את זה בחצי הומור, אבל פתאום נזכרתי שמרגע שההריון שלי התחיל, אני אחראית לייצר סביבה נעימה וטובה לעוברית שלי וכמובן גם בשבילי. כן, מסתבר שהאימהות מתחילה עוד הרבה לפני שהרופאים אומרים ״מזל טוב״ ותינוק חדש יוצא לאוויר העולם.

מאתגר כמובן לשמור על רוגע וסביבה נעימה לעובר כשההריון מביא איתו כל כך הרבה שינויים, וזאת בצד החיים שדורשים כל כך הרבה. הריון, כמו שאני חווה אותו בכל פעם מחדש, הוא חגיגה משוגעת של הורמונים, כאילו מישהו העיף אותי ממושב הנהג ונוהג במקומי ברכב לאן שהוא רוצה. לצד ההריון יש חיים שמתנהלים להם כשסדרם ודורשים שילוב בין תחומי החיים השונים: זוגיות, קריירה, מטלות הבית והילדים הנוספים במידה ויש. נוסיף למתכון הזה גם מלחמה, אזעקות ואי-וודאות מתמשכת כבר מעל שנה וקיבלנו תבשיל מלא בשיגעון וטירוף.

אז איך בכל זאת אצליח לייצר סביבה נעימה, שלווה ובריאה לעובר שבבטני?

שאלתי כמה מהמורים הרוחניים שלי. אלה שכבר לא כאן במימד הגשמי אבל הם תמיד מלווים אותי בשקט, כמו קול נעים ורך בתוך הראש שלי, וכשאני לא מבינה מה הם אומרים לי, אני נעזרת בשיעורים וספרים שמתרגמים לי אותם. הנה כמה עצות שקיבלתי:

1. ימימה אביטל זצ״ל שייסדה את שיטת החשיבה ההכרתית ייעצה לי לכתוב. בתקופות שצריך להכיל הרבה אתגרים ביחד, הנפש עלולה להכנס למתח ול״עומס״, כמילותיה של ימימה, וצריך לאוורר אותה. הכתיבה מאפשרת את האיוורור והשחרור הזה. הדף לעולם לא שופט אותי ויש לו סף הכלה בלתי מוגבל. אני יכולה לספר לו הכל והוא אף פעם לא יגיד לי ״די״. פעם בכמה ימים אני יושבת לכתוב, משתדלת על דף ולא במחשב, ושופכת את לבי ואת כל מה שאני מרגישה וחושבת עליו. הכתיבה משחררת ממני המון עומס ומחברת אותי לאמת פנימית שלא תמיד אני מעיזה להוציא, אפילו לא כשאני מדברת עם עצמי בתוך הראש שלי. אחרי סשן כתיבה שכזה אני מרגישה הרבה יותר שמחה ומשוחררת, ואין לי ספק שזה משפיע גם על העוברית שלי.
2. רבי נחמן ייעץ לי לעשות דברים שהם רק בשבילי ולקחת עזרה בבית. בכתבי רבי נחמן אין הרבה התייחסויות לבתו אדל, אבל במקום שהכתוב מתייחס אליה, לרוב מופיעות שיחות בהן רבי נחמן מייעץ לבתו איך להקל עליה את עומס החיים ומטלות הבית ולא פעם מופיעה המילה ״עזרה״. ברוח העצה הזו אני משתדלת להביא פעם בשבועיים מנקה ופעם או פעמיים בשבוע בייביסיטר, נערה שבשלב זה של חייה, יש לה הרבה יותר כוחות לשחק ולרדוף אחרי הילדים שלי, בזמן שלאמא שלהם לוקח 10 דקות לעבור מישיבה לעמידה. באופן מפתיע, כשהיא מתלווה אליי עם הילדים, אני הרבה יותר נעימה, רגועה ונוכחת איתם. בנוסף, אני משתדלת פעם בשבוע להפגש עם חברה ולהזכיר לעצמי שאני לא רק אמא, לא רק רעיה ולא רק נותנת שירותים שונים בבית ומחוצה לו, אני גם ענבר.

לא תמיד קל לי ליישם את העצות האלה כשאני חווה כל כך הרבה שינויים ביחד. אבל תמיד כשאני משתדלת ליישם אותן ולו במעט, אני מרגישה כמה טוב אני עושה לעצמי, לילדיי, ולזו שעוד מעט תצטרף גם היא אל המחול המטורף הזה של החיים. בתקווה שהיא תגיע אלינו עם מידה של שלווה פנימית שתלווה אותה לאורכם.