הפסקת אש בנהריה: פתאום אפשר ללכת לגינה

כבר שלושה ימים שאנחנו בהפסקת אש מול חיזבאללה. אצלנו, תושבי נהריה, זה מרגיש כאילו לרגע נזרקנו למציאות אחרת וחדשה שיש בה הרבה אוויר לנשימה. משפחתי ואני מתגוררים בשכונה הצפונית ביותר של נהריה, האיזור הצפוני ביותר של מישור החוף שאינו מפונה. אפשר להגיד שאנחנו בעצם מהווים קו-עימות ויש לכך השלכות רבות שמשפיעות על איכות חיינו.

שבוע שעבר היה אחד השבועות הקשים ביותר שחוויתי בחיי. היו כאן המון אזעקות בכל יום. כל ערב חיכינו לעדכון מפיקוד העורף האם יש מסגרות לילדים למחרת או לא, ובחלק מהימים החלטנו בעצמנו שלא לשלוח אותם למסגרות בגלל תחושת חוסר הביטחון שמלווה כל יציאה מהבית. יש לנו גן שעשועים דקה וחצי מהבית ויש לידו מיגונית אבל הדרך אליו לא ממוגנת, זמן הכניסה למרחב המוגן כאן הוא מיידי כך שאפילו בחרנו שלא לצאת לגן השעשועים. בעלי היה היחיד שיצא מהבית לסידורים וקניות ורק למה שהכרחי במיוחד ואני רוב השבוע נשארתי עם הילדים בבית.

דווקא ביום שבחרתי לשלוח את ילדיי לגן כי חשבתי שזה יעשה טוב לכולנו, כשיצאתי לאסוף אותם תפסה אותנו אזעקה בזמן נסיעה בכביש. עצרתי את הרכב בצד הכביש וידעתי שאין לי מספיק זמן להוציא את שני ילדיי מכסאות הבטיחות שלהם אז מיד יצאתי מהרכב וצעקתי: ״מישהו יכול לעזור לי?״ ואיש אחד טוב לב רץ אלינו ועזר לי להוציא את הילדים מהרכב. כשיצאנו מהרכב ורצנו למיגונית הקרובה גילינו שאין לנו אפשרות להכנס אליה כי היו יותר מדי אנשים בתוכה וגם מחוצה לה. מתוך המיגונית נשמעו צעקות: ״אין כאן אוויר. בבקשה תפסיקו להכנס!״ ומחוץ למיגונית היו בומים חזקים שנשמעו ממש לידנו וכבר ראינו עשן שחור מה שסימן לנו שהייתה נפילה מאוד קרובה אלינו. כאישה בהריון בחודש שישי, עם שני ילדים קטנים, הרגשתי בסכנת חיים ממשית ולא ידעתי מה יותר מסוכן עבורי - להדחס בכוח לתוך מיגונית חנוקה ומלאה באנשים או להשאר בחוץ.

החוויות המטלטלות האלו של השבוע שעבר נעצרו ברגע בו קיבלנו הודעה ביום חמישי בבוקר על הפסקת אש. אני יודעת שאני לא באמת יכולה לסמוך על המילה של האויבים שלנו, ובכל זאת, קמתי ביום חמישי בבוקר כשאני סוף סוף קצת נושמת לרווחה ויכולתי להרגיש את האנרגיה של האנשים סביבי גם משתנה לטובה. אנשים מסתובבים קצת יותר מחוייכים ונינוחים ברחוב (לעומת רחובות ריקים לחלוטין בחלק מהמקומות), יש גני שעשועים עם הורים וילדים שמשחקים, והרבה יותר שקט בלב ובשמיים מרעשי מטוסים, יירוטים, אזעקות ונפילות.

כל החוויות האלו הביאו אותי לכמה תובנות יקרות ערך:

1. לסביבה שלנו יש השפעה עצומה עלינו - ברגע אחד אנחנו במציאות מתוחה, מתקשים לנשום ומפחדים לצאת מהבית, וברגע הבא אחריו, אנחנו קצת יותר נושמים, מחוייכים ואפילו יוצאים קצת להתאוורר ולבלות. כמה שחשוב שנשמור על תודעה חזקה ומחשבות חיוביות, גם לסביבה החיצונית יש השפעה עלינו. לא תמיד יש לנו הרבה שליטה על מה שקורה בחוץ, עם זאת, איפה שקיימת הבחירה עבורנו, חשוב שניצור לעצמנו סביבה נעימה, חיובית ומקדמת.
2. המציאות כולה יכולה להשתנות ברגע אחד - את המחשבה הזו אני מחזיקה בלבי עוד מימי  הרווקות שלי. בכל פעם שהרגשתי שאולי לעולם לא אכיר את האחד שלי, זכרתי את הסיפור על יוסף שישב בכלא המצרי כמה שנים וברגע אחד נקרא לשיחה עם המלך פרעה. ברגע לאחר מכן הוא הפך למשנה שלו, כלומר, לזה שמושל באופן מעשי על כל ארץ מצרים. ביום רביעי שעבר היה נראה לי שנגזר עלינו לחיות חודשים רבים בצל מלחמה ואזעקות בלתי פוסקות. אני לא יודעת מה צפוי לנו בעתיד הקרוב, אבל אני יודעת שלעת עתה קיבלנו הפסקת התאווררות שאפשרה לנו להיפגש עם המשפחות שלנו, לצאת מהבית בנחת ולהרגיש הרבה יותר שלווה ושמחה בלבבות.
3. ״אנשים טובים באמצע הדרך״ - ברגעים מאתגרים מתגלים גם הכוחות, המשאבים והאנשים הטובים שנשלחו במיוחד אלינו ועבורנו כדי לעזור לנו לצלוח אותם. לפעמים צריך לפקוח את העיניים והלב כדי להבחין בהם ולהשתמש בהם נכון.
4. ״לפום צערא אגרא״ (משנה כ״ג) - התרגום מארמית אומר - לפי הצער, כך השכר שמקבלים לבסוף. חכמת הקבלה מציגה את זה כך: לפעמים, כשיש אור גדול מאוד שמבקש להגיע אלינו, עלינו לעבור דרך מנהרה חשוכה וצרה כדי להכין את הכלי שלנו עבורו. כגודל הצער, היגיעה, הקושי שבדרך, כך גודל השכר והאור שהולך להגיע בהמשך. ביום שישי אמא שלי באה לבקר אותנו מהמרכז אחרי חודשיים שהיא לא הגיעה כי היא חששה לנסוע לכאן, באופן מאוד מובן והגיוני. אנחנו כבר חודש גרים בשכונה חדשה ויפהפיה על הים ולא הלכנו אפילו פעם אחת לים כי אין שם מרחב מוגן. בשישי האחרון הלכנו עם אמא שלי והילדים לים והם נהנו שם באופן לא רגיל, וזה שימח אותי עד דמעות. גם אני התרגשתי מהחול, מהים, מהנוף היפהפה שנמצא שתי דקות מהבית שלי ולא יכולתי להנות ממנו כל החודש האחרון.

כל התובנות שהגיעו אליי, ההנאה וההתרגשות שלי ושל ילדיי מהים, השמחה והתרחבות הלב מרגעים קטנים ופשוטים ביום כמו רגע של שקט שלא מבקש ממני לרוץ לממ״ד, כל אלו הם אורות גדולים, שכר גדול שהגיע אחרי צער גדול. אני מאמינה במשפט הזה שמבטיח תגמול אחרי מאמץ או צער גדולים ויודעת שמחכים לי, למשפחתי ולתושבי נהריה עוד הרבה אורות גדולים ומיוחדים.