חנהל'ה ושמלת השבת: איך הפך דווקא הסיפור הזה לנכס צאן ברזל ישראלי

סיפור הילדים "שמלת השבת של חנהל'ה" הפך זה מכבר לקלאסיקה ישראלית. המקצב העממי של הסיפור והנופך האגדי שלו מעניקים הרגשה שמדובר באגדת עם קדומה. אולם, למעשה מדובר בסיפור שהתחבר על ידי אחד המחנכים הראשונים בתנועת הקיבוצים, דמות רצינית מאד, די אלמונית כיום, אך בעלת סיפור חיים מרתק.

המחבר, יצחק שוויגר (שעיברת את שמו בהמשך ל"דמיאל"), היה ממייסדי קיבוץ עין חרוד ומאלו שהניחו את יסודות החינוך העברי בקיבוצים. הוא היה אחד המחנכים הראשונים בתנועה הקיבוצית, וממקימי הסמינר למורים של התנועה. הוא היה גם בין מקימי הסתדרות העובדים, ובאופן כללי, מהקולות הבולטים בסוציאליזם הציוני בישראל בראשית ימיו.

מבחינה אישית, לשוויגר/דמיאל היה מסע חיים מעניין מאד. כמו רבים מהחלוצים, הוא התחיל את דרכו בחינוך מסורתי. הוא נולד למשפחה חסידית מיוחסת וקיבל חינוך תורני-מסורתי בצעירותו. הוא למד בתלמוד תורה ולאחר מכן בישיבה. בהמשך, הוא למד גם בגמינסיה ובאוניברסיטה, והצטרף בשלב מסוים אל הציונות הסוציאליסטית, עלה לארץ והפך לחלוץ. בערוב ימיו, לאחר קריירה ארוכה בתנועה הקיבוצית, הוא עבר לגור ברמת גן, ושם החל לחזור למסורת בית-אבא. הוא חזר לשמור מצוות והחל לפקוד תכופות את בית הכנסת המקומי.   

דמיאל כתב ופרסם הרבה בימי חייו. בתקופה מסוימת הוא היה אף עורך של כתב עת ספרותי. מלבד סיפורים ומחזות, כתב גם לא מעט מסות ומאמרי הגות.  עם זאת, הזיכרון היחיד שיש לחברה הישראלית ממנו הוא הסיפור שמלת השבת של חנהל'ה, או "חנהל'ה ושמלת השבת", כפי שקורא לו גידי גוב, בקלטת הקלאסית של סיפורי ילדים ישראלים שעליה גדלתי בילדותי.

מה הקסם של סיפור זה? מדוע מכל כתביו של יצחק דמיאל זכה דווקא סיפור זה להיחרט בזיכרון התרבותי של החברה הישראלית?

הרפתקאותיה של חנהל'ה

אמה של חנהל'ה תפרה לה שמלה חדשה לשבת, שמלה לבנה. חנהל'ה הנרגשת יוצאת לשחק בחוץ עם השמלה ולהראות לכולם כמה היא חגיגית ולבנה. היא פוגשת בדרך את הכלב זוזי ומראה לו בהתלהבות את השמלה החדשה שלה. הכלב מתלהב אף הוא ורוצה להניח את כפותיו על חנהל'ה, אך היא נזהרת מאד ומסבירה לו כי זו שמלה לבנה וחדשה וצריך להיזהר מאד לא לכלכך אותה. לאחר מכן היא פוגשת את הפרה עדנה, מראה לה את השמלה, וכשהיא רוצה ללקק אותה, היא מסבירה לה כמה צריך להיזהר.

אלא שאז מתפתח הקונפליקט בסיפור: בקצה השביל מופיע אדם זקן שסוחב שק גדול. הוא מזיע, הוא עייף, ועל הגב שלו יש הר ענק של פחם שחור משחור. הוא מתיישב תחת עץ,  רואה את הילדה, וקורא לה. חנהל'ה מתקרבת אליו לאט ובחשש. היא מתחילה לשאול אותו שאלות. היא מגלה שהוא עובד קשה. הוא "פחמי" – אדם שמכין פחם. פתאום היא נזכרת שיש לה גם שמלה חדשה, והיא אומרת לו: אמא תפרה לי שמלה חדשה. "תתחדשי" אומר לה האיש, וקם ללכת. הוא אומר: "צריך למהר, השבת באה"

האיש מתרחק בצעדים כבדים, וחנהל'ה, שמביטה אחריו, רואה כמה קשה לו. לבה נכמר, והיא רצה אחריו ומציעה לו עזרה. היא מציעה לעזור לו לסחוב את השק. "וחנהל'ה באה מאחוריו, תחת השק הגדול התלוי, שולחת את ידיה הקטנות, את כתפיה, מרימה, תומכת".

הם הולכים כמה צעדים, והאיש אומר לה: "עתה די. כבר עזרת. ילדה טובה את. עכשיו שובי הביתה". חנהל'ה נשמעת, ומתחילה לחזור הביתה בעליצות, שמחה על המעשה הטוב שעשתה: "רגליה קלות כרגלי האילה ולבה טוב עליה". אך כאן מגיעה רגע השיא של הסיפור: "אך – אויה? מה זה...? מה היה לשמלה...? הנה כתם שחור... והנה עוד אחד... והנה עוד ועוד..."

השמלה הלבנה, החדשה, התמלאה כולה בכתמים שחורים משחור. שק הפחמים הכתים את השמלה שחנהל'ה כה נזהרה לשמור בטוהרה.

חנהל'ה מתיישבת באמצע הדרך ופורצת בבכי מר. היא אבלה על השמלה החדשה שהושחתה וחוששת לחזור הביתה. היא יושבת ויושבת, ובינתיים הלילה יורד – שבת נכנסת, והיא על השביל עם השמלה המוכתמת.

בנקודה זו בסיפור מתערב הירח בכבודו ובעצמו. הוא משקיף משמים על הילדה, ושואל לשלומה. היא מספרת לו את הסיפור, והוא שואל אותה, האם היא מתחרטת על שעזרה להלך. חנהל'ה עונה שהיא לא מתחרטת, אך היא עצובה על השמלה הלבנה וחוששת מה תגיד אמא. הירח לא נותר אדיש. הוא שולח את קרני אורו, ומבטיח לחנהל'ה כי כל הכתמים השחורים יהפכו לכתמי אור זוהרים. חנהל'ה חוזרת הביתה שמחה, ואמא, שיצאה לחפש אותה, פוגשת אותה ולא מזהה אותה, כי השמלה שלה קורנת אור...

להפוך כתמים לאור

 יש ללא ספק משהו קסום בסיפור על חנהל'ה ושמלת השבת. עוד בתור ילד, סיפור זה הותיר עלי רושם רב שלא ידעתי כמובן להסביר אותו. הטרגדיה של השמלה שהתלכלכה הילכה עלי אימים, והסיום הקסום של הסיפור הפיח תקווה שגם טרגדיות נוראית כמו שמלה שהתלכלכה יכולים להתרפא באופן מופלא. עוד לפני ששמעתי את המילה "אלגוריה", וודאי שלא יכולתי להבין את פרושה, ידעתי כי השמלה של חנהל'ה היא הרבה יותר מסתם שמלה.

האיש הזקן הוא האנטיתזה של חנהל'ה הקטנה. היא צעירה, לבנה ומלאת חיים. הוא זקן מיוזע, שחור משחור ושחוח מעייפות. המבנה הקלאסי של מפגשים מסוג זה באגדות ילדים הוא מפגש בין טוב לרע. כיפה אדומה והזאב. שלגיה והמלכה המרושעת. הנזל וגרטל והמכשפה הרעה. הצד השחור מנסה לבלוע ולהרוס את הצד הלבן והטהור, ואם לסיפור יש סוף טוב, אז הטוהר והתום מנצחים את הזיקנה המרושעת. אולם, בסיפור של חנהל'ה ושמלת השבת המפגש הרבה יותר מורכב. היחסים בין הלבן והשחור אינם חד-ערכיים.

המורכבות כאן היא כפולה. מצד אחד, השחור אינו מוצג כרע אלא כחלש, כסובל, כמישהו שראוי לעזור לו, לסחוב את השק שלו. מצד שני, הוא גם לא הופך לטוב. הוא נשאר שחור. הוא מכתים את שמלת השבת של חנהל'ה ושובר את ליבה. היא מאבדת את טוהרה במגע עם השק השחור.

למה התכוון יצחק דמיאל בסיפור? אפשר לדרוש לכמה פנים. יש בסיפור ממד סוציאליסטי כמובן. אולם, מעבר לכך, דומני שיש בו גם יותר מרמז למתח שבתוכו חי דמיאל עצמו, בין המסורת של בית אבא לעולם החלוצי, מפגש של ישן וחדש. וכאן הלבן והשחור מתערבבים לחלוטין. מצד אחד, חנהל'ה היא ילדה חלוצית ועליזה, שחיה בקיבוץ ופוגשת את הכלב והפרה. מצד שני, אמא והשבת הם דווקא ייצוג של המסורת. מצד אחד, האיש העמל הוא החלוץ, שמזיע, שמייבש ביצות, שמלכלך את הידים שלו בעבודה קשה. ומצד שני, הוא איש זקן ועייף, שנראה כמו היהודי של השטייטעל. הקרעים והמתחים בנפש של דמיאל משתקפים דרך המפגש המורכב הזה בין עול הדורות לבין החלוציות, בין הטהרה הקסומה של השבת המסורתית לבין עמל האדמה של ירושת הארץ.

מתח זה, שהתגלם בסיפור חייו של דמיאל עצמו, נוכח עד ימינו בחברה הישראלית. אך שלא כמו בסיפור, הצדדים לא תמיד רוצים לעזור זה לזה. כל אחד מפחד ללכלך את שמלת השבת הלבנה שלו ולעזור לשני לסחוב את השק. היופי בסיפור של דמיאל, הוא שאין שם אידיאליזציה. אין שם אשליה. השמלה אכן מתלכלכת כשסוחבים את השק של השני. רק ההתערבות של אור הירח, שופכת אור על הכתמים והופכת אותם מכיעור שחור לכתמי אור.