בסוף היום, כששנינו תשושים, למי יש כוח לתחזק את הזוגיות?

אחד הדברים שהכי פחדתי מהם כרווקה שחיפשה זוגיות שנים וחוותה לא מעט פרידות מקשרים שהייתה חסרה בהן אש והתהלבות, היה - להכיר את האחד, להתחתן איתו ואז סוג של… להתרגל אחד לשני ולתת לזוגיות להשחק ולדעוך לאיטה. אני זוכרת שעוד אז כרווקה הייתי מקפידה לשמוע שיעורים, לקרוא ספרים ואפילו להרשם לסדנאות בתשלום שילמדו אותי איך לשמור על הגחלת בזוגיות כשעדיין בכלל לא הייתה לי כזו.

היום זכיתי להיות נשואה לאהבת חיי ויש לנו שני ילדים מתוקים ועוד אחת שבדרך ולא מעט פעמים אנחנו ״מחליקים״ לעבר המדרון החלקלק הזה שנקרא - שחיקה זוגית. החיים שלנו כל כך אינטנסיביים ודורשים מאיתנו לשלב בין כל כך הרבה משימות. לפעמים אני מרגישה כאילו כל מטלה ברשימת המטלות של חיינו צועקת לי או לבעלי: ״אני…אני..אני הכי חשובה! תתחילי ממני!״ וזה כל כך מלחיץ, השוטף כל כך שוטף, שכשמגיע סוף היום כל מה שאנחנו רוצים זה סתם לבהות בתקרה או פשוט ללכת לישון. לא נשאר לנו חשק או כוח בסוף היום ״לעלות למשמרת רביעית״ שכוללת עבודה ותחזוקה של הזוגיות.

בעלי ואני אוהבים זה את זה ואוהבים להיות ביחד, אבל אין ספק שזוגיות דורשת עבודה ותחזוקה. וכשכל אחד מאיתנו כל כך עייף ועמוס, לפעמים מתחשק לנו פשוט לשקוע לתוך עצמנו וזה עלול ליצור ריחוק ביננו.

כשהתחלתי לשים לב לאותה שחיקה שדופקת לנו בדלת הבית, ניסיתי להתעלם ממנה כי אכן זה היה הפחד הגדול ביותר שלי. יום אחד חברה שלי שיתפה אותי בתחושות דומות לשלי ואמרה שזה גם מה שהיא חווה בזוגיות שלה עם בעלה כזוג הורים לשני ילדים קטנים. כמה ימים לאחר מכן חברה נוספת, אמא לחמישה ילדים ששניים מתוכם מתחת לגיל שנתיים, שיתפה אותי גם באותן התחושות. ברגעים האלו הבנתי שככל הנראה, כמעט כל זוג שחי כמה שנים ביחד ומנסה לשלב בין הבית, הקריירה, הילדים והזוגיות, ככל הנראה חווה את אותם האתגרים ומקבל מפעם לפעם דפיקה בדלת מהשחיקה המדוברת.

אז מה עושים עם זה?

הדבר הראשון שלמדתי בעקבות השיתופים של החברות שלי הוא לא להבהל מזה ולהבין שזה נורמלי. הזוגיות המדהימה והאוהבת ביותר חווה לעיתים שחיקה, כמו שגם אדם שעושה את מה שהוא הכי אוהב בעולם לפרנסתו, קם לפעמים בבוקר בלי חשק לעבוד.

את הדברים הבאים למדתי בזכות דברי חז״ל. את אחד מהם קראתי בספר ״לצאת מהדעת״ ובו נכתב שהרב קרליבך, כשהיה מחתן זוגות, היה מברך אותם ומאחל להם שלעולם לא יפלו למחשבה שהם מכירים זה את זה ותמיד להתבונן זה על זו בעיניים סקרניות. אכן, יש נטייה לחשוב שאנחנו יודעים בדיוק מה הצעד הבא או המילה הבאה של בן הזוג שלנו וברור לנו בדיוק איך הוא יגיב אם נשתף אותו או נבקש ממנו משהו. באותו האופן, ברור לנו שאנחנו גם מכירים את עצמנו וקשה לנו לפעמים לצאת מתבניות מחשבתיות והתנהגותיות שלנו, על מנת לקבל תוצאה שונה בחיינו או תגובה שונה מבן הזוג שלנו.

לפני כמה שבועות הרגשתי שבעלי ואני בקושי מוצאים זמן להיות ביחד ותמיד מישהו מאיתנו נרדם עם הילדים כשהוא מרדים אותם. זה מאוד העציב אותי ופתאום קפצה לי מודעה באינסטרם על קופסת הפתעות שמתאימה לדייט בבית עם בן הזוג, כדי להכניס התלהבות והתרגשות חדשה לקשר. המחשבה האוטומטית שקפצה לי לראש הייתה: ״כן..בטח.. צחי ממש לא יזרום על דבר כזה״. אבל אז חשבתי על דבריו של הרב קרליבך והחלטתי לתת קרדיט לעצמי כאשת שיווק מפולפלת וקרדיט לבעלי כמי שיכול דווקא להשתכנע בקלות מאסטרטגיית השיווק שלי. זה אכן הצליח ואפילו בקלות. לא מזמן הזמנו את הקופסא ואנחנו ממתינים להגעתה כדי לארגן לעצמנו ערב מצחיק ושובר שגרה.

דבר נוסף שעזר לי לצאת מהלופ הזה של השחיקה הזוגית היה קטע שקראתי בספרו של ניר מנוסי ״מי זאת עולה״. בכל פעם שאני חושבת על כך שבא לי זמן זוגי עם בעלי, עולה בי מיד מחשבה עצובה שאומרת: ״למה אני זו שתמיד יוזמת את זה? למה זה תמיד בא ממני?״. בספרו, כותב מנוסי שעל פי התורה, הגבר שורשו באדם הראשון שנברא לבדו בעולם ואישה שורשה בחווה שנבראה מצלעו של אדם. כלומר, היא נבראה למציאות של שניים בעוד הוא נברא למציאות של אחד וזו אחת הסיבות שהתורה אומרת: ״ואל אישך תשוקתך״. כלומר, האישה מרגישה תשוקה וכמיהה ל״ביחד״ באופן שורשי וטבעי הרבה יותר מהגבר, וזה לא  בהכרח מעיד משהו על אהבתו אליה. זה מה שגורם לי לפעמים להתנער מתחושת העלבון או הקורבנות של ״למה רק אני״ ופשוט לקבוע עם בעלי מראש זמנים שהם רק שלנו: חוג צחי וענבר שהנוכחות בו היא חובה ואם נבצר מאיתנו להגיע, דוחים ליום אחר אבל לא מבטלים.

אם הייתי מספרת לענבר הרווקה שכיום, כדי להמנע מאותה שחיקה בזוגיות ולהכניס רוח חדשה ומרגשת לתוכה, אני קובעת זמנים מוגדרים בלו״ז עם בעלי, היא הייתה אולי נעצבת וחושבת שזה ממש לא רומנטי ושהספונטניות היא הקלף המנצח בחיים, אבל כיום אני מבינה שכל דבר טוב דורש התחדשות והשקעה אינסופית וזה מה שמאפשר לו גם לגדול ולצמוח.