איך השליח של השווארמה הצליח לגרום לי לפרוץ בבכי

בכל סוף השבוע האחרון הייתי ממש עצובה. מצד אחד, היו לא מעט דברים שהטרידו אותי כך שהיו לי כמה סיבות להרגיש ככה, מצד שני, זו הייתה עצבות מאוד לא פרופורציונלית לנסיבות חיי. במהלך כל השישי והשבת הצלחתי לאסוף עוד ועוד סיבות להתעצבן. התעצבנתי על איזו מילה שבעלי אמר לי ועל ההתנהגות שלי הילדים שלי, על זה שהבית תמיד מבולגן ועל העובדה שאני בשלב בהריון שאני מאוד עייפה אבל אין לי כמעט שום הזדמנות לנוח. הייתי בטוחה שיתחיל שבוע חדש ואיתו גם אני אתחדש וארגיש טוב יותר, אבל זה לא קרה.

יום ראשון היה יום הפוך שבו לא הספקתי שום דבר ממה שרציתי ויצא ככה שיצאתי לאסוף את הילדים שלי מהמסגרות מבלי שהספקתי לאכול ארוחת צהרים. הייתי מאוד רעבה אז הזמנתי לי משלוח של מנת שווארמה לגן השעשועים שהייתי בו עם הילדים. בזמן שאני רצה בין שני ילדיי, שכל אחד מהם נעלם לי לקצה אחר של גן השעשועים הגדול שהיינו בו ואני כבר כמעט מתעלפת מסחרחורת, השליח של השווארמה התקשר אליי. ״אני תכף מגיע, תצאי בבקשה מהפארק וחכי לי מול הבניינים״ הוא אמר בחוסר סבלנות. ״תוכל בבקשה להיכנס פנימה? אני עם שני ילדים קטנים וזה יהיה לי קשה. אתה תראה אותי מיד כשתיכנס״, עניתי. ״נראה לך שאני נכנס לחפש אותך בתוך הפארק?!״ הוא ענה בעצבים, ואז המשיך ואמר: ״תצאי לקראתי ואם יש לך בעייה, תתלונני עליי״.

תודה לשליח השווארמה שגילם באופן מושלם את התפקיד ״הקש ששבר את גב הגמל שלי״. ברגע הזה, בכי של כמה ימים ואולי אפילו של תקופה ארוכה, התפרץ מתוכי והילדים שלי הסתכלו עליי מלאי סימני שאלה. ״מה בסך הכל רציתי? לאכול שווארמה? לספק לילדים שלי אחרי צהרים נעים ורגוע בגן השעשועים ולשבת להשגיח עליהם מהספסל בנחת? לחיות חיים נעימים ושלווים נטולי מלחמה, דאגות ויוקר מחיה? זה כל כך מופרך לבקש את זה?״ זה מה שחלף במוחי. כמובן שלא יכולתי לתקשר את זה לשני ילדיי הקטנטנים.

בפרשת השבוע, פרשת וישלח, יעקב אבינו נאלץ לצאת למלחמה מול עשיו אחיו. על יעקב נאמר בתורה שהוא ״איש תם יושב אהלים״, כלומר, אדם שהולך בתום ולא מחפש מלחמות מיותרות בחייו, בטח לא מול אח שלו. כשהוא מבין שעשיו בדרכו להלחם בו, הוא שולח אליו שליחים כדי להבין אם אכן פניו למלחמה או לשלום וכשהוא מבין שאין לו ברירה אלא לצאת למלחמה, הוא מצד אחד מתכונן למלחמה, מצד שני, הוא באותה הנשימה גם נושא תפילה שתוצאות המלחמה יהיה טובות והוא גם שולח מתנות לאחיו עשיו. זה עלול להתפרש כחנופה. למה לשלוח מתנות למי שבא להלחם בך? אבל בעומק הרעיון הזה יש מסר עבורנו - כשאנחנו נדרשים לצאת למלחמה, עלינו לחפש את המתנות שבאנו לתת וגם לקבל בתוכה.

אף אחד מאיתנו לא רוצה לצאת למלחמה בחייו. הייתי מעדיפה שלא לחוות את העצבות ונפילת המתח בסוף השבוע האחרון, הייתי מעדיפה לא לריב ולהתעצבן על השליח של השווארמה ואני בטוחה שגם הוא היה מעדיף שלא להגיע איתי לשיחה מסוג כזה. אני מאמינה שבעומק שלנו, גם אנחנו כמו יעקב אבינו, אוהבים את הפשטות, התמימות והשלום בחיינו ולא ממהרים לצאת למלחמות מיותרות. עם זאת, לפעמים אין לנו ברירה. יש איזה ״עשיו״ פנימי בתוכנו שקורא לנו לפגוש אותו ואפילו להלחם בו. גם אם לא תמיד נבין למה אנחנו נאלצים לקום ולהלחם, הבשורה של הפרשה היא שיש שם מתנות מיוחדות שמחכות שנגלה אותן ונפיץ אותן החוצה לעולם.

בערב של אותו היום המאתגר, ישבתי עם עצמי בנחת ונזכרתי במסר של ימימה אביטל שאומר שעצבות לא פרופורציולית שמגיעה לחיינו, היא כזו שחיכתה לנו עוד מילדות כדי לצאת, להשתחרר ולקבל רפואה. ימימה אמרה שעלינו לשמוח בכך, כי זה אומר שהנפש שלנו עכשיו מספיק חזקה כדי להתמודד עם העצבות הזו שעולה. אין צורך להתנגד לאותה עצבות או לחטט בה יותר מדי, פשוט לתת לה לעבור. אז נתתי לה. בכיתי ובכיתי עד שהרגשתי הקלה ורק אז הייתי פנויה לשאול את השאלה שפרשת השבוע מבקשת ממני - מה המתנה שלי כאן?

למחרת, ביתי בת השנה ותשעה חודשים התעצבנה על אח שלה שחטף לה צעצוע שהיא שיחקה בו. היא כעסה ורטנה ופתאום התחילה לבכות מעומק הלב במשך כמה דקות ארוכות. ״זו המתנה״, חשבתי לעצמי. באותו הרגע ידעתי שהיא לא בוכה רק כי חטפו לה צעצוע (לפעמים היא אפילו לא מתרגשת מזה בכלל ועוברת למשחק אחר). היא בוכה כי בחודשיים האחרונים היא נאלצת להתמודד עם הרבה שינויים בבת אחת. היא נכנסה לגן אחרי תקופה ארוכה שהייתה איתי בבית, היא עברה עם אח שלה לישון בחדר נפרד מאיתנו, אמא שלה בהריון והיא מרימה אותה הרבה פחות על הידיים, ועד לא מזמן היא נאלצה להכנס כל רבע שעה בממוצע לממ״ד בגלל אזעקות בלתי פוסקות בעיר מגוריה. ואולי יש עוד כמה סיבות לבכי, אבל היה לי ברור שזה לא היה רק בגלל השליח של השווארמה... סליחה, בגלל אח שלה.

בסוף המלחמה של יעקב מול עשיו הוא זוכה ששמו ישתנה לישראל - זה שצועד ישר אל המטרה ולא מפחד גם לגשת למלחמה כשצריך, כי הוא מבין שגם שם מסתתרות מתנות שמחכות לו. המלחמה הקטנה שלי לימדה לחמול עליי ברגעים שקשה לי, גם כשאני לא לגמרי מבינה מאיפה נובע הקושי. היכולת הזו הפכה אותי מיעקב לישראל וזיכתה אותי במתנת החמלה כלפי האחר. מתנה שיכולתי לתת לבת שלי כשלה היה קשה. לא רציתי לצאת למלחמה, אבל בשביל מתנה כזו, זה היה שווה את זה.