כשגם הילדים שלנו שואלים: "למה החטופים שם, בעצם?"

במשך יותר מ-14 חודשים הצלחנו לגונן עליו, להרחיק ממנו את הידיעה, אבל אתמול ברכב, אחר הצהרים, קרסה ההגנה.

"מי זה כל האנשים האלה?" שמעתי אותו שואל בקול נרגן מהמושב האחורי, כשהסתובבתי בכיכר. "איזה אנשים, חמוד?" שאלתי, מעיף מבט מהיר לצדדים. לא ראיתי אף "אנשים" בסביבה. "האנשים האלה שאני רואה כל הזמן", ענה בני מהמושב האחורי, ממשיך בטון העצבני. "איפה אתה רואה?" שאלתי, מתחיל קצת לחשוד האם הכל בסדר אתו. "על השלטים" הוא ענה לי.

בכיכר שבה חלפנו היו תלויים שלטים גדולים עם קולאז' תמונות חטופים עליהם, שלטים שנתלו שם לפני מספר חודשים וכבר הספיקו להתבלות. זו אינה כיכר שאנו עוברים בה תדיר, אך לעיתים, בשעת העומס, יוצא לי לעברו שם כשאני אוסף אותו מהגן. שאלתו הנרגנת של בני חשפה, כי המחשבה "מי זה כל האנשים האלה" מטרידה אותו כבר מזה זמן. מי הם באמת? איך עונים על השאלה?

הסברתי לו שאלו אנשים שגרים בישראל, בארץ שלנו, שאנשים רעים באו ולקחו אותם מהבית שלהם והם מחביאים אותם בעזה. הוא יודע מה זה עזה. זה המקום שהדוד החייל שלו נמצא בו כל הזמן. הוא גם יודע היטב על האנשים הרעים. המחבלים. הוא יודע גם, כפי שהוא מיד הסביר לי, "שהמחבלים הם 'ערבים'". "אבל לא כל הערבים הם מחבלים" הוא הבהיר מיד. יש ערבים טובים ויש ערבים רעים. אבל הוא לא ידע שהערבים הרעים, המחבלים, לוקחים אנשים מהבית שלהם לעזה.

כשהוא שמע שהאנשים מהתמונות נמצאים בעזה, הוא מיד שאל: "אבל גם אבא של שילה בעזה?". נכון, עניתי, אבא של שילה נלחם באנשים הרעים שלקחו מהבית שלהם את כל האנשים בתמונות, והוא מנסה להחזיר אותם הביתה. אבל האנשים בתמונות לא נלחמים. הם בבתים של האנשים הרעים, שלא נותנים להם ללכת הביתה.

היה שקט מאחורה לזמן ארוך, שקט מחשיד מעט, אך היה נראה שהשיחה הזו מאחורינו. כעבור כמה דקות, ואולי איזה נושא אחר שעלה בינתיים, פתאום הוא שאל: "אבא, למה יש מלחמות?". ריבונו של עולם, ואני חשבתי שהשאלה הקודמת הייתה מאתגרת...

למה באמת יש מלחמות? אמרתי לו שיש אנשים שלא רוצים שנגור כאן. הם חושבים שלא מגיע לנו לחיות כאן ורוצים שנלך מכאן. אבל אנחנו חושבים שמגיע לנו ואיננו מוכנים ללכת. השיחה הסתיימה בערך שם, על אף שלא היה נראה שדעתו של בני נחה מהתשובה. והוא לגמרי צודק. גם דעתי לא נחה.

השאלות הפשוטות שהוא שאל הציבו בפני את העובדה הערומה, שלא רק עליו גוננתי בכך שלא דיברתי אתו על החטופים, על למה יש מלחמות ולמה יש אנשים שלוקחים אנשים אחרים מהבתים שלהם ולא נותנים להם ללכת. התחמקתי מכך בעצמי, מהשאלות הפשוטות ביותר, אך הקשות ביותר.

השאלה שלו הטיחה בי בעוצמה את המשמעות העמוקה של החטיפה והבהירה לי מדוע הנושא הזה כל כך חשוב לנו, כחברה, כמדינה. הבנתי פתאום שהאקט הזה, של לקיחת אנשים בשבי, הוא אקט סימבולי עמוק ביותר. הוא לא מסתכם בסבל המקומי של שלילת החירות – סבל שבפני עצמו קשה מאד – אלא יש בו משהו הרבה יותר עמוק. הוא מבקש לפגוע בליבה של הריבונות שלנו.

לקיחה בשבי היא יותר מסתם פעולה אלימה, אפילו פעולה של טרור, של רצח חפים מפשע. היא שוללת את העצמאות שלנו ומתריסה כנגד עצם הזכות שלנו להיות אדונים לגורלנו. בעוד פרץ של אלימות יכול לבטא דווקא את החולשה והעליבות של הצד האלים, ולפגוע בנו רק באופן שטחי, על ידי הטלת אימה, ובאופן מקומי, בכאב של אותם שנפגעו, לקיחה בשבי היא פעולה שאומרת: אין לכם זכות להיות כאן. אנו אדונים עליכם.

לפיכך, שבי הוא פעולה שלא ניתן לעבור עליה על סדר היום. האינטואציה של החברה הישראלית, שאי אפשר לשקוט ולהבליג עד שכל החטופים חוזרים הביתה, ושווה להילחם על כך, למרות שהמלחמה גובה מחירים כבדים אחרים, מובנית בהחלט. אם אנו מבליגים על החטיפה, אנו מאבדים את זכות הקיום שלנו כאן. אנו אומרים כביכול שאכן אין לנו זכות לחיות כאן. אנו מאפשרים לאויב לשלוט עלינו. ובעוד אלימות של האויב אפשר להכיל במקרים מסוימים בלי שנפגע מכך, על שבי הרבה יותר קשה להבליג.

חכמינו זכרונם לברכה אומרים כי "שבי קשה מכולם". משפט זה, שהתפרסם מעט בשנה האחרונה, מתייחס להשוואה בין פגיעות שונות. אמירה זו דורשת את הפסוק בנבואת הזעם מירמיהו: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה׳, אֲשֶׁר לַמָּוֶת – לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב – לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי – לַשֶּׁבִי". ורבי יוחנן אומר עליו: "כׇּל הַמְאוּחָר בְּפָסוּק זֶה קָשֶׁה מֵחֲבֵירוֹ". הפסוק מזכיר מוות, חרב, רעב ושבי, ורבי יוחנן אומר כי יש כאן דירוג של רמות קושי – מוות סתם עדיף על פני הריגה בחרב, נפילה בחרב עדיפה על רעב ורעב עדיף על שבי. שבי קשה מכולם.

ואכן, רעיון זה ששבי הוא דבר שלא ניתן להבליג עליו, שהוא ה"קזוס בלי" האולטימטיבי, מופיע כמה פעמים בתנ"ך. אברהם מחליט לצאת למלחמה כאשר הוא שומע שבן אחיו, לוט, נפל בשבי. בחומש במדבר מסופר כי ישראל יוצאים למלחמה בכנעני מלך ערד, בעקבות זה שהוא שבה מהם שבי. פעולת השביה אינה נמדדת בקנה מידה ישיר למספר השבויים, כמו שאר פעולת טרור. היא מצב שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום. היא פוגעת בעצם העמידה שלנו, בעצם היומרה שלנו לריבונות.

בשעות שאני כותב מילים אלו, מתפרסמות שוב ידיעות על עסקה ממשמשת ובאה, ושוב נאמר לנו, שהפעם הסיכויים טובים משהיו אי פעם... כולי תקווה שאכן נתבשר בקרוב בשוב הבנים לגבולם והילדים של כולנו לא יצטרכו להישאר הרבה זמן עם השאלה, "למה הם שם?"