התרבות היוונית הייתה מפוארת מאד. למה נלחמו בה המכבים?

ימי החנוכה מציינים את ניצחון המכבים על השלטון היווני בארץ ישראל. במקורות ההיסטוריים השונים, ספר מקבים, מלחמות היהודים של יוספוס, וכן באזכורים הספורים בספרות חז"ל, מודגש כי מה שהצית את אש המרד כנגד השלטון היווני לא היה דיכוי מדיני אלא דווקא מאבק על הרוח. במילים אחרות, מלחמת החשמונאים ביוונים הייתה בראש ובראשונה מלחמת תרבות, שהפכה לבסוף למרד צבאי של ממש.

בנוסח התפילה המסורתי, הנאמר בימי חנוכה, מתואר המאבק במילים קצרות כך: "בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ".

השלטון שכנגדו נלחמו החשמונאים לא היו בדיוק יוונים אלא בית סלווקוס, אחד מארבעת הממלכות שהתפצלו מהאימפריה של אלכסנדר הגדול לאחר מותו. אולם, חז"ל מזהים מלכות זו עם יוון בשל ההשפעה התרבותית ההלנית, שהיא החשובה לעניינו. חז"ל משרטטים מאבק תרבותי בין "מלכות יון הרשעה", שנלחמת בתרבות העברית, ומבקשת "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

בהתאמה, גם הניצחון מתואר לא רק בתור הצלחה צבאית אלא גם בתור ניצחון תרבותי: "וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ." הניצחון הוא ניצחון הטהור על הטמא, הצדיק על הרשע ועוסקי התורה כנגד ה"זדים", שהם אלו שמנסים להרחיק את האדם מן התורה.

בימינו שגור מאד מטבע הלשון "ניצחון בני האור על בני החושך". מלחמות תרבות נוטות לתאר את עצמן בתור מאבק של אור וחשוך. התרבות הטובה מתוארת בתור "אור" והתרבות הרעה בתור "חושך". מוטיבים אלו אינם נמצאים בפירוש בטקסטים החזלי"ם על חנוכה, אך ללא ספק מוטיב ניצחון האור על החושך נוכח מאד בחג. הניצחון של התרבות העברית על זו היוונית מקבל ביטוי של ניצחון האור.

אך האם באמת זה כך? האם התרבות היוונית היא תרבות של חושך?

לא אשכח איך בתואר הראשון, בשיעור הראשון בקורס המבוא למחשבה יוונית, עמד המרצה שלי והכריז איך כל דבר טוב שיש לנו בעולם התחיל ביון: מדע, פילוסופיה, תיאטרון, ספרות, אמנות, ספורט, אדריכלות, שירה ועוד ועוד ועוד. יצירות התרבות היוונית כה מרשימות, עד שאלפי שנים לאחר מכן אנו עדיין עוסקים בהן ומתפעלים מהן. מה אפוא הפריע כל כך לאותם עברים קנאיים, שהכריזו מלחמת חורמה כנגד התרבות היוונית?

לשם הדיוק, חשוב לסלק טעות נפוצה: חכמי ישראל אינם אומרים שהתרבות היוונית היא תרבות של חושך, וודאי שהם אינם מכנים אותם "בני חושך". אדרבא, במקומות רבים הם מוכנים לחלוק שבחים לתרבות היוונית. עם זאת, במדרש מפורסם המשווה בין יוון לחושך, הם דורשים את הפסוק האניגמטי "וחושך על פני תהום" ואומרים – "'חושך' – זו גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהם". הם אינם אומרים שהתרבות היוונית היא חושך, אך הם מאשימים את "גלות יון" – השקיעה של ישראל בתרבות היוונית – בכך שחשכו עיניהם של ישראל.

כך או כך, השאלה בעיניה עומדת. מה הפריע לחכמי ישראל, למתתיהו החשמונאי ובניו בתרבות היוונית?

אחד היהודים ששאלה זו העסיקה אותו מאד חי הרבה מאד שנים אחרי החשמונאים וצאצאי צאצאיהם. קראו לו יהודה הלוי, והוא חי בכלל באנדלוסיה המוסלמית, כ-1500 שנה אחרי מתתיהו. אך למרות פער השנים, התחרות בין החכמה היהודית והחכמה היוונית המשיכה עדיין להעסיק את ההוגים היהודים.

רבי יהודה הלוי, או "ריה"ל", חי את המתח שבין המשיכה אל הפילוסופיה והתרבות בת זמנו, לבין הנאמנות והמחויבות העמוקה שלו למסורת היהודית. מצד אחד, הוא היה משורר מעודן ומתוחכם, הממוקם היטב בשורות הראשונות של המילייה התרבותי בן-זמנו. הוא נחשב לאיש תרבות מוביל לא רק בחוגים יהודיים אלא בכל עולם התרבות העשיר והמעניין של ספרד המוסלמית. לצד זאת, הוא ביטא שוב ושוב את הניגוד העמוק שהוא חש בין היופי וההדר של תרבות זמנו (שהוא עצמו מכנה אותה "תרבות יוונית", למרות שהוא חי כאמור באנדלוסיה המוסלמית)  לבין המסורת העברית, היהודית.

בשלב מסוים בחייו, לעת זקנתו, מחליט ריה"ל לעזוב את ספרד, את העולם התרבותי העשיר שלה, לוותר על המעמד הרם שלו והכבוד הרב לו הוא זוכה, ולנדוד לקצה הישימון: לארץ ישראל, המצויה באותם ימים תחת כיבוש נוצרי, שבה אין לו כלום ושום דבר.

אחד מחבריו, שחשב כי נטרפה עליו דעתו, כתב לו מכתב עוקצני, שבו הוא מעלה תהיות על החלטתו התמוהה. בתשובה, כותב לו ריה"ל מכתב מחורז ארוך, שבו מופיעות בין השאר המילים:

וְאַל תַּשִּׁיאֲךְ חָכְמַת יְוָנִית,

אֲשֶׁר אֵין לָהּ פְּרִי כִּי אִם פְּרָחִים.

וּפִרְיָהּ כִּי אֲדָמָה לֹא רְקוּעָה,

וְכִי לֹא אָהֳלֵי שַׁחַק מְתוּחִים.

ריה"ל מגדיר את החכמה היוונית ככזו שיש לה פרחים – היא יפה. אך עם זאת, אין לה פרי. והפרי שכן יש לה, אומר כי האדמה "לא רקועה" ו"אהלי שחק" אינם "מתוחים". בדבריו הוא רומז לניגוד בין תיאור הבריאה בתנ"ך, המתאר כי אלהים הפריד בין השמים ובין הארץ, לבין התפיסה היוונית של אחדות קדומה, שבה אין הבחנה בין שמים וארץ.

מה מתכוון ריה"ל במילים חידתיות אלו, וכיצד הן מסבירות את הרתיעה שלו מ"חכמת יוונית"?

במקום אחר, עוסק בכך ריה"ל בצורה הרבה יותר מפורטת. בספר "הכוזרי", ספר שכל עיקרו עימות בין המחשבה הפילוסופית לבין המחשבה היהודית, מסביר ריה"ל כי הבעיה עם המחשבה היוונית היא שהיא עסוקה בתיקון המחשבה בלבד ואינה עוסקת במעשה – בעשייה בפועל בעולם. העיסוק במחשבה מעביר את האדם לעולם שבו אין פער בין שמים וארץ מצד אחד, אך גם אין "פרי" מצד שני. האדם חי בעולם סטטי, אחיד, אסתטי מאד, אך חסר פעילות.

התורה היהודית, לעומת זאת, עסוקה בעיקר במעשה: במצווה, בפעולה בעולם. היא אינה עוסקת בפן התיאורטי, האסתטי, המופשט. היא מתעניינת בפעולות של האדם.

כשחז"ל תוקפים את היוונים, הם אינם מטילים רפש בחכמה שלהם, אלא מאשימים אותם בכך שהם "השכיחו" מישראל את התורה ו"העבירו" אותם מקיום המצוות. הבעיה עם החכמה היוונית היא שהיא משכיחה ומעבירה – היא ממקדת את האדם בעולם האסתטי, העולם של המחשבה, של התיאוריה, וזונחת את העשייה הקטנה, האישית, הפעולה של האדם הקטן המדליק נר קטן של מצווה בפתח ביתו מבחוץ. וזהו ניצחון האור של חנוכה.