איך אני יכולה לגרום לבעלי להיות יותר נחמד אלי?

״שלום!! ילדים, תראו מי בא הביתה! זה אבאאאא״. ככה קיבלתי את פניו של בעלי לפני כמה ימים. האמת היא שלרוב זו לא הדרך בה אני מקבלת אותו. לפעמים הוא מגיע באיחור ושוכח לעדכן אותי בגלל עומס בעבודה, וכשהוא מגיע הביתה, אני מקבלת אותו בפנים מאוכזבות. לפעמים הוא מגיע תוך כדי שאני מחליפה טיטול לקטנה, בזמן שהגדול זורק עליי מסור-צעצוע ומפציר בי לשחק איתו בזה הרגע, ואז אני בקושי פנויה אפילו לסובב את המבט לעבר דלת הכניסה ולהגיד: ״שלום״. באותו יום, החלטתי לקבל את בעלי בכזו שמחה וצהלה, כי שמעתי הרצאה מעניינת על זוגיות ששינתה לי משהו ב׳קופסא׳ ורציתי לנסות את זה.

״שלום לכולם!״ בעלי ענה בחיוך. יכולתי לראות איך האנרגיה העייפה שלו בסוף יום עבודה מאומצת ופיזית, התחלפה ברגע אחד לאנרגיה של שמחה. ״מה שלומך?״ שאלתי ״בסדר! ומה שלום כולם?״ הוא ענה. אלה היו 2 דקות של שיחת-חולין שכביכול לא הפכה את העולם למקום צבעוני יותר, אבל הבית שלנו בהחלט הרגיש ככה באותו הרגע וזה עשה טוב לכל מי שנכח בו.

בהרצאה ששמעתי סופר סיפור: היה איש אחד שרצה להתגרש מאישתו ופנה לעו״ד. הוא ביקש ממנו להכין לו בקשת גירושין לעוד חודשיים מהיום ואמר לו שבחודשיים האלה הוא מתכנן למרר את חייה של אישתו כדי ״לגמול״ לה על החיים שהיא העבירה אותו בשנים האחרונות. העו״ד הציע לו הצעה אחרת - במקום למרר את חייה בחודשיים האלה ואז לשמח אותה בכך שיתגרש ממנה ויסיים את המרירות הזו, שיפנק, ישמח ויספק לה חודשיים מדהימים וטובים, כאלה שבסופם, כשיבקש להתגרש, היא תהיה מאוד עצובה ושבורה. אותו איש הסכים עם הרעיון של העו״ד ויצא לדרך. במשך חודשיים הוא פינק את אישתו, החמיא לה, התעניין בה, עזר לה בכל דבר לו היא זקוקה וקנה לה מתנות. כעבור חודשיים העו״ד התקשר אליו כדי לבשר לו שהבקשה להתגרש מוכנה, והאיש, שבכלל לא זכר מכל זה, אמר לו: ״נראה לך שאני אתגרש מאישה כזו מדהימה? זרוק את זה לפח".

הסיפור הזה סופר בהשראת דברי שלמה המלך שאמר ״כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם״, וברוח תורת המראות של הבעל שם טוב שאמר שמה שמשתקף לנו בעולם החיצון הוא למעשה שיקוף של מה שקורה בעולמנו הפנימי. בפשטות, האופן בו אנחנו מתייחסים לאחרים, ישתקף לנו גם ביחס שלהם אלינו. בעומק, מה שאנחנו בוחרים לראות באחר, ישתקף ביחסים ביננו וברובד העמוק יותר, מערכות היחסים שלנו בכלל משקפות לנו את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

אני רואה את זה בבית שלי. בתקופות שאני יותר בשלום עם עצמי, אני גם יותר בשלום עם בעלי ועם ילדיי. בתקופות שאני נלחמת בעצמי, המלחמה הזו משתקפת גם בבית שלנו. יש תקופות שבעלי ואני אמנם לא במלחמה, אנחנו לא רבים יותר מדי, אנחנו לא ״ברוגז״, אבל אנחנו גם לא ממש בשלום. אלה תקופות בהן השקט הוא רועם ואני מחזיקה בלב שלי כל מיני משקעים, מחשבות לא טובות שיש לי עליו, שלא הצלחתי לפתור עם עצמי או איתו אבל גם לא שיתפתי אותו בהן. בתקופות האלה, ממש כמו מראה, גם בעלי פחות מחמיא לי, פחות מחפש את קרבתי, וגם כשהוא מנסה להתקרב אליי, הוא עושה זאת באופן מאוד מהוסס שאיכשהו מוביל ל״פיצוץ״ ביננו.

בכל זאת, עד כמה שאני יודעת שאם אתייחס יפה לבעלי זה יחזור אליי כמו מראה, לפעמים קשה לי ליישם את זה. לא כי אני אדם רע ולא כי בעלי לא נותן לי סיבות להתייחס אליו יפה, אלא כי לפעמים, באופן טבעי, נוצרים ביננו משקעים ומחלוקות שקשה לנו ליישב ולי קשה פשוט להמשיך הלאה ולחייך אליו כאילו לא קרה כלום. ואז... אנחנו נכנסים ללופ, כדור שלג מתגלגל של חוסר שביעות רצון וריחוק זה מזו.

בסיפור על האיש שרצה להתגרש היה מרכיב אחד שתפס אותי, כזה שלדעתי עזר לאותו איש שהרגיש שאישתו ממררת את חייו, להתייחס אליה במשך חודשיים כל כך יפה. אני חושבת שהמרכיב הזה היה -וודאות. להתנהג יפה לאדם הכי קרוב אלינו, כשאנחנו מאוכזבים או פגועים ממנו, זה לא אוטומטי ולא קל בכלל. אבל אם מישהו אומר לנו: ״תעשה את זה רק ל-x זמן וזה יביא לך את התוצאה הרצויה״ זה מקל עלינו לצאת לדרך.

אמנם התוצאה הרצויה עבורי שונה לחלוטין מהתוצאה הרצויה עבור האיש שרצה גט, אבל גם הוא, מסתבר, אחרי חודשיים הבין שמה שהוא רוצה באמת, כמו כולנו אני מאמינה, זה לא להתגרש ולהיפרד אלא לחיות חיים טובים בתוך זוגיות טובה ומאושרת. אחרי חודשיים של השקעה נכונה בקשר, הוא הבין בדיוק מה צריך לעשות כדי לזכות לקשר כזה.

החלטתי לתת לעצמי את הוודאות הזו. אם אני אצא מהאוטומטים שלי ואעצור לרגע את עיסוקיי כדי לקבל את בעלי בחיוך כשהוא נכנס הביתה, אשתדל לשקף לו בצורה נעימה ומכבדת את מה שאני זקוקה לו בקשר ביננו, וגם אחמיא לו על הדברים הטובים שלפעמים קל לי לקחת כמובן מאליו, אני מאמינה שלא רק שזה מה ישתקף לי חזרה ביחס שלו אליי, אלא שאני גם אצליח להעריך את זה יותר.